שחור נשאר שחור

מוסד ביאליק מתמחים בפרסום מבחרי שירים של משוררים ותיקים יחסית, בדרך כלל בעריכת דן מירון, והפעם זו לאה אילון, שהתחילה לפרסם בראשית שנות ה־80. הבחירה באילון מצוינת. מדובר במשוררת מקורית מאוד, שנותרה תמיד נאמנה לעצמה, לא ויתרה אפילו לרגע על האחרוּת המתריסה שלה, ולמרות זאת כתבה שירה מגוונת מאוד, שהשתנתה והתרחבה באפשרויותיה שוב ושוב לאורך השנים - עובדה שמעניקה למבחר עומק מיוחד. כשקוראים בספר בסבלנות ובסקרנות (שיריה של אילון הם לפעמים תובעניים במקצת), ועוקבים אחרי הדרך הארוכה שעשתה בארבעת העשורים האחרונים, היופי והחוכמה שניצבים בבסיס שירתה הולכים ומתגלים במלוא ייחודם, כמו נופים של כוכב לכת זר המתגלים לאיטם מבעד לאטמוספרה דחוסה.

למרבה ההפתעה, המפתח להבנת שירתה של אילון כמכלול מצוי דווקא בשיריה המוקדמים ביותר. בשיר שפותח את הקובץ, 'שינוי', אילון כותבת: "אני בוכה מאוד מאוד./ החיים חייבים להיות טובים יותר/ כדי שיהיה בהם חפץ", ואילו בשיר שבא מיד אחריו היא מבהירה: "אינני יכולה לעשות את החיים/ יותר טובים. יותר מאושרים./ סחלבים נשארים סחלבים./ שחור נשאר שחור". ושם בדיוק, בתהום הפעורה בין "החיים חייבים להיות טובים יותר" ל"אינני יכולה לעשות את החיים יותר טובים", השירה של אילון מגשימה את עצמה. היא כתובה תמיד מתוך תחושה חריפה של מחסור ומתוך כמיהה גדולה - או ליתר דיוק, רעב - לגשר על התהום הפעורה בחייה, למלא את המקום הריק והמשתוקק, ולסלול דרך לחיים טובים יותר, חיים של "אושר ושמחה", כשם אחד מספריה היפים ביותר: דרך שהיא הכרחית ובלתי אפשרית גם יחד.

השיר השני בקובץ קרוי 'וידוי, אתה הוא הכל אשר לי', ול"אתה" הזה יש חשיבות עצומה בשירת אילון, שכן הוא מי שמסמן את הדרך ההכרחית אך הבלתי אפשרית לאושר. זהו "אתה" מגוון מאוד בצורותיו. לפעמים הוא דומה לגיבור של קומדיה רומנטית: חתן שיגאל את המשוררת מבדידותה ויהיה אב לילדיה. לפעמים לגיבור של קלאסיקה קולנועית מאמצע המאה שעברה: מין ג'יימס דין או מרלון ברנדו שיסחף אותה אל הלב האפל של הפנטזיה ההוליוודית. לפעמים לגיבור של ארוטיקה סאדו־מזוכיסטית: גבר אלים שיגרור את המשוררת לחיי הפקרות וזימה. ולפעמים הוא זוכה לעיבוד תיאולוגי, ומזוהה עם אלוהי היהודים או עם אחד ממשיחיו. אבל בכל מופעיו - הרומנטיים, המשפחתיים, הפופיים, הפורנוגרפיים או התיאולוגיים - שומר ה"אתה" הזה על הריחוף המסתורי שלו בין מציאות מוחלטת לפנטזיה פרועה, כראוי למי שקיומו הכרחי ובלתי אפשרי גם יחד; בדיוק כמו אלוהים, שלאמונה בקיומו יש תוקף רק כאשר הוא מסתיר את פניו.

אלא שהדרמה הזאת, על המטאמורפוזות שמאפיינות אותה - מייאוש לאושר ובחזרה, ממיניות בוטה לאמונה זכה ובחזרה, וכך הלאה - לא הייתה אפשרית, ולא הייתה רבת־ממדים ומפתיעה כל כך, אלמלא הייתה מתגלה לנו מבעד לסגנון הכתיבה המיוחד כל כך של אילון, שגם הוא, כמו התכנים של שיריה, נע מקיצוניות לקיצוניות: מגודש מוחצן למינימליזם מופנם; מדיבור חשוף וישיר לכתיבה חידתית; משפת דימויי הפופ האמריקאית לעברית שורשית המחוברת למקורותיה היהודיים; ומנטייה לשירים ארוכים ומתפתלים, שאפיינה את רוב קובצי השירה שלה עד לאחרונה, לכתיבה מקוטעת, פרגמנטרית, המאפיינת את חטיבת השירים החדשים במבחר - זו שממנה לקוח גם השיר המצורף למעלה. •

ניצוצות וחג שמח: מבחר שירים 1983־2017 // לאה אילון - מוסד ביאליק - 382 עמודים

מְתַכְנְנִים אֶת כָּל מַסְלוּל הַבְּרִיחָה

עִם הַנֶּשְׁיוֹנַל גֵ'יאוֹגְרָפִיק

וְנוֹקְשִׁים אֶת סִיגַרְיַת הַקַּאמֶל עַל קֻפְסָתָהּ.

וְדָבָר שֶׁהוּא בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי

כְּבוֹד ה' לֹא יִקַּח.