יותר מהשמדת ישראל, האיראנים רוצים לשרוד
בנוכחות האיראנית בסוריה ובלבנון אין לראות רק ניסיון להשתלטות שיעית על העולם, אלא מדיניות הישרדות שנשענת על מלחמות העבר
אירועי שבוע שעבר בסוריה התרחשו על רקע החגיגות באיראן לציון 39 שנים לקיומה של הרפובליקה האיסלאמית. זו הזדמנות טובה לבחון את היחס בין הפעילות השוטפת והיומיומית של האיראנים ובין האידיאולוגיה הגדולה שמנחה את הניסוי חסר התקדים שנקרא "הרפובליקה האיסלאמית של איראן". האם פעולות טקטיות נגזרות מעקרונות מכוננים? כמובן שלא תמיד.
עוד חדשות מעניינות מהעולם בדף הפייסבוק של דסק החוץ
להווה השוטף הגיון משלו ולא תמיד יש בו קשב או סובלנות לחזון. ובכל זאת, אפשר לראות בנוכחות האיראנית בסוריה ובלבנון ביטוי מתמשך של הרעיונות שעמדו בבסיס הקמתה של הרפובליקה האיסלאמית. בניגוד לתיאורים שאנחנו רגילים לשמוע בישראל, הרעיונות המכוננים הללו לא מסתכמים בהשמדת ישראל או בהשתלטות שיעית על העולם, וגם לא בהחשת בואו של המשיח השיעי, המהדי.
הממד הרעיוני של הרפובליקה האיסלאמית לא דומה לאידיאולוגית הגדולות שעיצבו את העולם במאה ה-20. לא מדובר במשנה סדורה שעומדת, החלטית וטהורה, ומכריחה את המציאות להתכופף על פי ציוויה. העקרונות של הרפובליקה האיסלאמית נטועים במציאות ומחושלים בתוכה. כך, למשל, בכל הנוגע לציווי הבסיסי של המדיניות האיראנית - הישרדות.
רואים בהישרדות מחויבות דתית
מאז שפרשו מקהילת הרוב הסונית בעקבות ויכוח על זהות יורשיו של הנביא מוחמד, השיעים רואים בהישרדות מחויבות דתית. צריך לעשות מה שאפשר כדי ששיעים ימשיכו לחיות, גם אם זה כולל הצנעה של האמונה השיעית בתוך סביבה סונית עוינת. אבל העקרון הזה איננו פשוט ציווי דתי שיש לאכוף כלשונו. זו אמת שמבוססת על ניסיון חיים שממנו וסביבו התגבשה מסורת מחשבתית ופוליטית.
במקרה של הרפובליקה האיסלאמית, העקרון הזה קיבל משנה תוקף בעקבות העשור הראשון לחייה של המדינה החדשה. זה היה עשור של מלחמה כבדה וקשה. הדור שמנהיג היום את איראן, שמרנים ומתונים כאחד, גילה את מחויבותו להישרדות בשוחות של המלחמה האיומה עם עיראק. מציאות המלחמה הזו היא שהבהירה להנהגה האיסלאמית שאיראן ניצבת לבדה בעולם. הבדידות הזו היא שהובילה למדיניות שדוחה הסתגרות ומאמצת נוכחות וחיכוך.
מאבק עם אינסוף צעדים
האמונה הדתית שמנחה את האיראנים רואה כל פעולה כמחוללת את הפעולה שתבוא אחריה. אין צעד אחד שאפשר לנקוט שאחריו לא יינקטו יותר צעדים. פתרון סופי וכולל לכל סכסוך שהוא איננו חלק מן הלקסיקון האיראני. הסופי והמוחלט שייך לאלוהים. המציאות האנושית מתהווה ומתחוללת בלי הפסקה.
כל זה לא מפחית מכך שאיראן היא אויב מאיים. אבל ההכרה בתפקידם של הרעיונות הללו חייבת להשפיע על האופן שבו ישראל תופשת את האיום הזה. כך, למשל, בכל הנוגע לתגובה הישראלית על שיגור המל"ט האיראני לעבר ישראל. הפצצת מרכז השליטה ממנו שוגר המל"ט משקפת גישה שמבקשת להעביר מסר חד משמעי ולשרטט קו אדום שאותו אין לחצות. כך גם התגובה של בכירים בממשלת ישראל ובצה"ל - לא תהיה התבססות איראנית בסוריה, לא יהיה מפעל טילים בלבנון, לא יהיו חיילים איראניים בגולן.
כל הדרישות הללו חשובות והגיוניות, אבל האופן שבו ישראל מגדירה את יישומן מוגבל ומגביל אותה עצמה. ניקח, למשל, את סוגיית החיילים בגולן. האם ישראל אכן בטוחה רק אם החיילים יוצבו במרחק 60 קילומטרים, ולא במרחק 50? האם האיראנים לא יוכלו להביא לגולן בעלי ברית שיעניקו להם תמונת מודיעין נדרשת, גם אם לא יהיו חיילים? הגדרת ההצלחה הישראלית נשענת על עמידה ביעדים ברורים ומוגדרים. אבל האיראנים לא עומדים ביעדים. האיראנים נעים, מתהלכים ומתחככים. בלימה או הכלה שלהם חייבת לקחת בחשבון את הכלל המכונן הזה, שנובע מן הדחף לשרוד באזור ובעולם עוין.
האיראנים נעים אחורה וקדימה ומכל הצדדים. הם לומדים בתנועה ומגבשים את האינטרסים שלהם בתנועה. קווים אדומים מחדדים, בעיניים איראניות, את יתרון התנועה שלהם. מים זורמים ממיסים גם את הסלע העיקש ביותר.
ד"ר אורי גולדברג הוא מומחה לתיאולוגיה פוליטית בעולם השיעי מן המרכז הבינתחומי בהרצליה ועמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית
עידן בריר הוא חוקר עיראק בפורום לחשיבה אזורית
לפנייה לכתב/ת 
