לא הייתי מחליף את אוהדי רעננה באף קהל אחר

שמי רועי גרונדוורק, בן 29 מרעננה, אוהד הפועל רעננה מעל ל-15 שנה. הדעה הרווחת היא שהכדורגל שייך לאוהדים. כמו שאני רואה את זה, זה לא כל כך מדויק.

נתחיל מזה שהכדורגל בכלל מתחיל בשכונה, כילד, במגרשי האספלט, שם אין קהל ומטרת המשחק נשארת זהה - לנצח בכל מחיר ולהוכיח על המגרש מי הכי טוב. גם בכדורגל הקלאסי יש אנשים שיגידו שדווקא בליגות הנמוכות נמצא הכדורגל המרגש והטהור ביותר. שם הכסף לא מדבר, השחקנים משחקים אחד בשביל השני, לפעמים אפילו ללא אינטרס להתקדם באופן אישי ככדורגלן, אלא רק ליהנות ואם אפשר גם לנצח. גם במקרה הזה מספר האוהדים לרוב הוא קטן, ועדיין הקסם שנקרא משחק הכדורגל מתממש.

אוהדים של רעננה(צילום: אורן אהרוני)

אין ספק שהחוויה שקיימת באירופה היא עוצרת נשימה. גם אני מייחל ליום שברעננה יהיה אצטדיון מלא עם אווירה סוחפת כמו באירופה. אבל כשאני אומר אירופה אני גם מתכוון למנטליות אירופית, וברוב הליגות הגדולות קיים מושג שנקרא תרבות כדורגל. למרות שהכדורגל הוא הענף הכי פופולרי בארץ, אנחנו הרחק מאחור בכל מה שקשור בתרבות כדורגל.

נתחיל מזה שבאירופה (בעיקר אנגליה וגרמניה), כשאתה נולד אתה מקבל שם פרטי, שם משפחה וקבוצת כדורגל לאהוד, או בירושה מהמשפחה או קבוצת הכדורגל של העיר. לא חשובים הליגה או המיקום בטבלה, זאת הקבוצה שמייצגת אותך לטוב ולרע. אצלנו, לעומת זאת, הולכים אחרי ההצלחה, יש כאלה שבוחרים את הקבוצה שלהם ע"פ הישגים ויש כאלה שבכלל לא יבואו לצפות בקבוצה שלהם אם היא לא מצליחה, ההפך הגמור ממה שאוהד כדורגל אמור להרגיש לגבי קבוצתו - ללכת אחריה בטוב וברע.

מעבר לזה, אם באירופה כדורגל הוא בילוי משפחתי, בישראל כל אבא שוקל אם כדאי לקחת את הילד למשחק כי החוויה לא כל כך נעימה. קללות, עצבים, שמחה לאיד... לפעמים כשאני רואה את הקהל של היריבה, אני תוהה לעצמי אם בכלל הייתי מחליף את הקהל המצומצם והשפוי שיש ברעננה לטובת קהל גדול אבל חסר כל תרבות ספורט, קהל שיכול אפילו לאבד כל היגיון ולהפוך אירוע ספורט לשדה מלחמה של ממש. כמו שאני רואה את זה, במדינה שלנו מעט קהל הוא לאו דווקא משהו שלילי, ולפעמים אפילו נראה לי שהקהל שלנו הוא כמו אי קטן של שפיות בכל מה שקשור לתרבות כדורגל כאן בישראל.