ברוכה השבה / בלוג ה-NBA
יוטה פתחה את העונה בצליעה, אבל יחד עם דונובן מיצ'ל בשיאו, רודי גובר בריא וג'ו אינגלס בפריחה חיברה רצף של 11 ניצחונות וחזרה בגדול למאבקי הפלייאוף במערב. ככה היא הפכה לקבוצה המשתפרת בליגה
גם גובר לא האמין כנראה שזה יהיה ההפסד האחרון של יוטה הדועכת לפני יציאה לרצף ניצחונות שהפך אותה ללהיט החם והמרענן של הליגה. אחרי שגברה גם על פיניקס הרצף הזה הגיע למספר הקסם 11, הארוך ביותר של המועדון מאז 2008/2009. הוא הורכב מכמה תחנות מלהיבות במיוחד, כמו 93:97 יוקרתי בטורונטו, 99:129 ענק על גולדן סטייט ושני ניצחונות על סן אנטוניו, כולל אחד שהושג בזכות קאמבק נפלא.
כך עונה משמימה וחסרת מעוף של קבוצה בינונית קיבלה תפנית בזכות ריצה מפתיעה, שהביאה את המאמן קווין סניידר למאזן חיובי (29:30) לפני פגרת האולסטאר, מרחק משחק וחצי מניו אורלינס השמינית שגדל לשני משחקים וחצי אחרי ההפסד הלילה לפורטלנד. עוד לפני ההפסד הבליץ של יוטה הצמיח אותה לממדים של קבוצת פלייאוף מסקרנת, וגם השינויים שעברו עליה תוך כדי תנועה – הפרידות מג'ו ג'ונסון ורודני הוד במקביל להצטרפות של ג'יי קראודר מקליבלנד - לא מנעו ממנה להידחף לקרב הצפוף על הכרטיסים לפלייאוף במערב. הוא כל כך צפוף, שאוקלהומה החמישית רחוקה ממנה רק שלושה משחקים וחצי. FiveThirtyEight של נייט סילבר כבר העריך לפני ההפסד האחרון שיש לה סיכוי של 85 אחוזים לתפוס מקום בשמינייה הראשונה.
יוטה הפכה ב-11 המשחקים שלפני הפגרה לכוח מגובש שמציג את ההגנה הטובה בליגה, קבוצת הריבאונד הטובה בליגה והקבוצה שקולעת באחוזים הכי גבוהים בליגה לשלוש. האולסטאר הגיע עבורה כמו פסק זמן של מאמן לקבוצה יריבה שנמצאת בריצת 0:20, והיכולת של הג'אז לחזור מפסק הזמן הבעייתי הזה לכושר שאפיין אותם בתקופה האחרונה תכריע איך העונה שלהם תסתיים. הלילה ראינו כמה ההפסקה הזאת פגעה בהם, במשחק רע שבו איבדו 19 כדורים וקלעו ב-42.3 אחוזים מהשדה. הלילה (בין שבת לראשון) הם יוכלו לחזור לתלם במשחק נוח נגד דאלאס החלשה.
אף פעם לא שבע
כמו שיש יותר מהסבר מקצועי אחד שאפשר לחשוב עליו לרנסנס, ככה יש יותר ממנוע אחד שעומד מאחוריו. לרודי גובר, ריקי רוביו וג'ו אינגלס הוותיקים יש מניות מכובדות בשיפור, כל אחד בדרכו, אבל דונובן מיצ'ל עומד מעל כולם. כדי להתחיל לתאר את החלק של מיצ'ל בהצגה אפשר לעשות את שני הדברים הבאים: להניח בתור נקודת הפתיחה שאם לא בן סימונס, הוא היה זוכה בתואר רוקי העונה. הוא מוביל את הרוקיס בנקודות (19.6) ומשפיע על הקבוצה שלו כמו שרק סימונס משפיע על פילדלפיה. הוא הוליך את יוטה בנקודות (21.3) בכל 11 הניצחונות הרצופים שלה, והפך לרוקי הראשון שעושה זאת. הדומיננטיות העצומה שלו מדברת מבעד לנתונים האלה, ולא רק.
האפשרות השנייה היא להיעזר באנלוגיה המעניינת של מאמן יוטה קווין סניידר להסתגלות של מיצ'ל בליגה: "זה כמו שמישהו אוכל סטייק שמבשלים לו, אבל לא מתמלא ממנו. אתה מבשל לו צלחת של ספגטי, הוא אוכל אותה ולא מתמלא. אתה מכין לו דג, וכן הלאה וכן הלאה. הוא נשאר רעב, פשוטו כמשמעו. וזה כיף למאמן". זה באמת כיף לצפות מהקווים באחד השחקנים הצעירים בליגה לוקח את אחת מעשר הקבוצות המבוגרות ב-NBA על עצמו בדרך אל האושר, ואולי גם לעבר הפלייאוף.
עצם העובדה שמיצ'ל הגיע לישורת האחרונה של המרוץ על תואר רוקי העונה, עם תואר הבחירה ה-13 בדראפט, אינה מובנית מאליה. בינתיים כל מה שהוא עושה שומר אותו חזק במרוץ הזה, וזה עוד אחרי שמוציאים מהמשוואה את הזכייה בתחרות ההטבעות שבה בכלל לא היה אמור להשתתף. ללא הוד מיצ'ל הוא מעל לכל ספק הבאנקר ההתקפי היחיד של סניידר. זה בא לידי ביטוי במספרים (19.6 נקודות ב-35.4 לשלוש) ובעיקר במגוון הפעולות הלא נגמר שלו.
כמו כל סקורר מוביל ב-NBA הוא יכול לעשות נזק בערך בכל נתיב בו יבחר. בדאנק או בחדירה קטלנית שמסתיימת בקרש-סל, בזריקות מכדרור או בקאץ'-אנד-שוט, אחרי פיק-אנד-רול או בלי, אין דרך שחסומה בפניו באמת. רוב הזריקות לשלוש שהוא לוקח יחסית פנויות ונקלעות באחוזים לא רעים. הוא גם מראה יכולת מסירה (עם 3.5 אסיסטים בממוצע), שעוד יכולה להתפתח עם הזמן. מיצ'ל מרגיש בנוח בהתקפות מתפרצות אבל אפקטיבי מאוד גם במשחק עומד, עוד אחד מהדברים שהופכים אותו לוורסטילי כל כך, והוא גם הוכיח שיש לו מה לתת כשומר עם ניצוצות הגנתיים במפגשים עם כוכבים כמו ראסל ווסטברוק וקיירי ארווינג.
בניצחון האחרון על סן אנטוניו הייתה לו חטיפה קריטית בדקה האחרונה שהסתיימה בנקודות קלות, אחר כך הוא הוסיף עוד סל מחצי מרחק ובסוף הלך לגמור את המשחק מהקו. סן אנטוניו הובילה ברבע האחרון ב-13 נקודות, והיסטורית, במצבים כאלה היא כמעט לא מפסידה. לפי ESPN מאז תחילת עידן גרג פופוביץ' הספרס ניצחו ב-775 מתוך 778 משחקים שבהם היו בסיטואציות דומות, אבל עבור מיצ'ל זאת הייתה הזדמנות לשבור את הסטטיסטיקה. קור הרוח שלו במשחקים צמודים זה עוד דבר שבונה את המוניטין שהוא מפתח בליגה הזאת, כבר בגיל 21: ב-15 המשחקים האחרונים של יוטה לפני האולסטאר הוא מדורג חמישי בליגה בנקודות בקלאץ', אחרי ארווינג וג'ימי באטלר ולפני כריס פול, סטף קרי ואנתוני דייויס.
מגובר ועד אינגלס
אבל עם כל הכבוד למיצ'ל, יוטה לא הייתה יכולה להתפוצץ ככה בלי העוגנים המובהקים שלה. מאז שרודי גובר למשל חזר לפרקט ב-19 בינואר אחרי יותר מחודש בחוץ בגלל בעיות הברך שלו, היא עומדת על מאזן 3:11. הוא חווה ירידה בכמה מדדים לעומת העונה שעברה, אבל בכולם עדיין משאיר חותם משמעותי עם 12.5 נקודות, 10.1 ריבאונדים ו-2.3 חסימות, ומהווה חלק בלתי נפרד מהרצף האחרון. גובר מצליח להפריע ל-13.8 זריקות בממוצע, מקום ראשון ב-NBA יחד עם קארל-אנתוני טאונס, והרבה בזכותו ליוטה עדיין יש הגנת טופ 5. את החיבור עם סניידר הוא הגדיר במשפט: "אני לא יודע אם יש הרבה מערכות יחסים בין מאמן לשחקן כמו שיש לנו".
ריקי רוביו מתמקד העונה פחות במסירה ויותר בקליעה, תחום ששודרג אצלנו באופן ניכר. בפעם הראשונה בקריירה הוא קולע לפחות שלשה בממוצע למשחק וזורק יותר משלוש פעמים מבחוץ. היה לו חלק משמעותי בניצחונות היפים על טורונטו (שלשה מכרעת), גולדן סטייט (23 נקודות, 11 אסיסטים ו-5 ריבאונדים) וסן אנטוניו (שיא עונתי של 34 נקודות), ולא במקרה בהפסדים הוא קולע כמעט שש נקודות פחות. העונה שלו נפתחה מצוין, נחלשה והגיעה לשיא בחודש פברואר חלומי, עם 20.6 נקודות ו-7.8 אסיסטים בחמישה משחקים לפני הפגרה. אם ישמור על הרמה הגבוהה הזאת גם אחרי שיתאושש מפציעה בירך שהוציאה אותו מהקצב (הלילה הוא התקשה עם 4 נקודות בלבד), ליוטה יהיה קל יותר להמשיך לרחף.
ג'ו אינגלס הוא תופעה ששווה כתבה בפני עצמה. אחד השחקנים הכי לא מפוענחים מעונת הזכייה בטרבל של מכבי תל אביב ממשיך להוכיח שמקומו ב-NBA, והעונה, בפעם הראשונה כשחקן חמישייה קבוע, הוא שם אחרי הקביעה הזאת סימן קריאה עצום שקשה להתעלם ממנו. החודשים האחרונים הופכים את חוזה 52 מיליון הדולר לארבע שנים שנחתם איתו בקיץ ללגיטימי ואותו לשחקן משתלם. אינגלס לא רק מעמיד ממוצעי שיא כמעט בכל תחום (10.8 נקודות, 4.1 ריבאונדים ו-4.1 אסיסטים), אלא גם צולף מבחוץ ב-45.3 אחוזים לשלוש, שני רק לקליי תומפסון.
האחוזים הגבוהים הללו הם לא נגזרת של מספר קטן של משחקים או כמות זריקות נמוכה. ב-58 הופעות אינגלס קולע 2.5 שלשות בממוצע, והיום כבר אין ספק שמדובר באחד מקלעי השלשות האיכותיים בליגה. העובדה שהוא המוסר השני הכי טוב בקבוצה (בניצחון על סן אנטוניו היו לו שני אסיסטים חשובים במאני טיים לדרק פייבורס, אחרי שני מהלכי פיק-אנד-רול), מראה יכולת ניהול משחק ומסוגל לשמש כסוג של בעל בית עם רוביו או מיצ'ל כשאחד מהם על הספסל (כמו שהסביר לא מזמן זאק לואו ב-ESPN), מסבירה בצורה לא פחות טובה את ההתפתחות המפתיעה שלו. לא סתם הוא מקבל הכי הרבה מסירות ואסיסטים ממיצ'ל.
למרות התבוסה הביתית הלילה, יוטה לא נכנסה לחרדת נטישה מהעזיבות של הוד וג'ונסון. היא ניצחה בלעדיהם עוד ארבע פעמים, כולל בשלושה משחקים עם קראודר המצטרף הטרי. קראודר
מתברר לא רק כתוספת הגנתית להגנה מעולה גם ככה, בינתיים הוא מביא ערך מוסף גם בהתקפה, בדיוק מה שהוא לא נתן לקליבלנד. בשלושת הניצחונות בהם שותף הוא קלע 14.7 נקודות ב-37.5 אחוזים לשלוש. גם מיצ'ל, שדיבר בשבחו ופירגן לו על הבנת המשחק שלו אחרי הניצחון על פיניקס, יודע שהשתלבות מהירה של קראודר מהספסל יכולה לעזור לקבוצה לסדר לעצמה סוף משמח לקאמבק שלה.
יוטה מודל 2017/2018 כבר לא חושבת יותר על גורדון הייוורד, ומוכיחה שאפשר להישאר תחרותיים גם בלעדיו. בחלון הראווה היא הציבה פנים חדשות ומרעננות, אבל כשנכנסים פנימה, לתוך החנות, מגלים שלא הרבה השתנה. מדובר שוב בקבוצת הגנה מצטיינת שמשחקת בקצב איטי, תלויה בסנטר המוביל שלה וגם העונה, כמו בעונה שעברה, מתכוונת להיאבק על הפלייאוף. לוח משחקים סביר למדי בתקופה הקרובה מאפשר לה להפוך את הלילה ההוא באטלנטה לזיכרון מספיק מעומעם כדי שיהיה אפשר לשכוח ממנו, וזה לכשעצמו הישג לא מבוטל.
• כל הנתונים הסטטיסטיים בכתבה נכונים ליום שישי
לפנייה לכתב/ת 
