כבר ריסקו לי את הלב, אבל דפנה שבתה אותו
תמיד הצלחתי להשאיר מאחוריי את מי ששברה לי את הלב ולעבור הלאה. עד שהגיעה דפנה. היא פתחה לי את בית החזה, הוציאה את הלב שלי, דפקה אותו עם פטיש שניצלים, החזירה אותו מעוך ותפרה אותי בחזרה. או במילים שלה: "אתמול היה טעות. זה לא יכול לקרות בינינו"
דפנה הייתה עבורי ההגדרה הקלאסית ל"בלתי מושגת": היא מדריכה בכירה, אני נציג בהתלמדות. היא אישה בוגרת בת 24, אני ילדון בן 22. היא יפהפייה אלגנטית עם משקפיים, אני סטודנט חסר מודעות עצמית עם קוקו (קוקו! איך עדיין לא הוציאו מחוץ לחוק את הקוקו לגברים?!). היא שייכת לאליטה עם המנהלים והאחמ"שים, אני שייך לפרולטריון שחוטף 30 פעמים ביום צרחות לתוך האוזנייה ("מה זה ארבע תשעים על תא קולי?! תביא את המנהל שלך!"). בקיצור, הסטטיסטיקה לא הייתה לטובתי. אבל מה סטודנט למוזיקה מבין בסטטיסטיקה?
באותו זמן התחלתי להופיע עם השירים שלי. טריו של סטודנטים מ"רימון", הופעה ראשונה בנחלת בנימין. 80 אנשים פוצצו את החדרון הקטן הזה ושמעו שירי אהבה בוסריים עם שמות מוזרים כמו "פלטה בשיניים", "נשים מבוגרות" ו"ג'וליה" (שזה שיר אהבה לג'וליה רוברטס, שנכתב חמש שנים לפני שאריאל הורוביץ הוציא את "רנה" וחיסל את הסיכויים של "ג'וליה" לצאת אי פעם לאוויר העולם). סוף ההופעה. מקפלים את הציוד. פתאום אס-אם-אס – "אחלה הופעה". צובט את הטלפון כדי לוודא שאינני חולם, אבל מסתבר שלא חלמתי. זו הייתה דפנה. היא הייתה בהופעה!
הלב שלי הפך לביטקוין והתחיל לזנק ולקרוס בו זמנית. גייסתי בצו 8 את שאריות קור הרוח שמעולם לא היו לי והתקשרתי אליה. "היי, מה, היית בהופעה?" את האומץ לשאלות שהגיעו אחר כך אני מייחס אך ורק לשיכרון האדרנלין שהציף אותי, כי בשום מקרה אחר לא הייתי מעז לשאול בקול רם "איפה את עכשיו?" ו"אפשר לבוא אלייך?", אבל הלב כבר תפס את ההגה בשלב הזה. כלומר, גם את ההגה שלי וגם את זה של הסובארו הישנה שלי. וכשההגה בידיים של הלב שלך, כדאי שתחגור חגורת בטיחות. מפה לשם, מצאתי את עצמי בדירת השותפים שלה כמה דקות מאוחר יותר.
אין לי מושג מה קרה אחר כך, דוקטור. לא זוכר מה היא לבשה, לא זוכר מה אמרתי. לא זוכר איך העזתי להתקרב. אבל אני יודע שהעזתי, כי הזיכרון היחיד שלי מאותו הערב הוא הנשיקה. אם הייתי אדם מאמין, אולי הייתי מאמין שזה קורה לי, אבל זה היה מופרך מכדי להיות אמיתי. בכל מקרה, העדפתי להתמקד בנשיקה עם דפנה מאשר באמינות של התסריט. איך אמר יו גרנט ב"נוטינג היל" אחרי הנשיקה עם ג'וליה? "זה בסדר. אני אספר את זה לעצמי מדי פעם, אבל גם אני לא אאמין לי".
האופוריה לא החזיקה 24 שעות. אפילו לא 12. למחרת בבוקר דפנה קראה לי, שלפה סכין מנתחים, פתחה לי את בית החזה, הוציאה את הלב שלי, דפקה אותו עם פטיש שניצלים, החזירה אותו מעוך ותפרה אותי בחזרה. או במילים שלה: "אתמול היה טעות. זה לא יכול לקרות בינינו". בפרפראזה על סרטי המתיחות הישנים של יהודה ברקן: מה שדפנה לא יודעת, זה שמושון שלנו כבר שתל במוח של ניר שבב אלקטרוני שמעוות לו את חוש השמיעה, וכשדפנה אומרת משפט כמו "זה לא יכול לקרות בינינו", ניר שומע: "בחיים לא גרמו לי להתרגש ככה", או משהו בסגנון.
בכל מקרה, לא הייתי מוכן לוותר עליה, ומסתבר שגם היא לא הייתה מוכנה לוותר עליי, כי בחודשים הבאים המשכנו בדיוק מהמקום שבו הפסקנו: אני רומז לה בצורה עקיפה שהיא מוצאת חן בעיניי, והיא משלבת באכזריות מהפנטת משפטים כמו "איזה מתוק אתה" ו"אני לא חושבת שאני יכולה לאהוב עכשיו". המילה "עכשיו" במשפט האחרון כנראה הייתה משמעותית, כי חודשיים אחר כך מצאתי את עצמי בדירת החדר החדשה שלה (כן, גם לדירות שלה היא לא הייתה יכולה להתחייב), והפעם היתה שם יותר מנשיקה, אבל הפעם המחיר היה גבוה בהרבה.
כשהגעתי לעבודה למחרת חיכה לי מכתב במגירה שלי. היא דווקא כתבה יפה. "סליחה שנכנסתי לך לחיים, יצרתי סערה ויצאתי", היא כתבה שם והוסיפה: "אתמול בערב טעמת מעץ הדעת שלי, אבל אתה יודע מה גורלו של מי שטועם מעץ הדעת". באמת כתיבה איכותית. אני גם מניח שהייתי יכול להעריך את זה, אם לא הייתי עסוק בלמות באותו הרגע.
בשבועות הראשונים חשבתי שזה בסך הכול לב שבור. הסימפטומים היו מוכרים: הלילות יותר ארוכים, הבקרים יותר קשים, והאוכל פחות טעים (תכלס - פסטה סטודנטיאלית עם רוטב תעשייתי מוכן זה גם ככה לא משהו). אבל אחרי חצי שנה שדפנה לא יצאה לי מהראש, והתחלתי לפתח הפרעת OCD כמו לחייג את המספר שלה בלי ללחוץ SEND, לקרוא את המכתב שלה בכל ערב ולהריץ בראש את השיחות שהיו לנו, הבנתי שהלב שלי לא שבור. הוא שבוי.
כל אחד מאיתנו הסתובב עם לב שבור לפחות פעם אחת (ומי שלא – הפסדתם! זו חוויה משנה חיים!), אבל רק מי שחי תקופה ארוכה עם לב שבוי יודע כמה קשה לשחרר אותו. כמו התרגיל הדבילי הזה כשאומרים לכם לא לחשוב על היפופוטם סגול ואתם לא מסוגלים לחשוב על שום דבר אחר חוץ מהיפופוטם סגול. וכמו שנצ'י אומר, כל הזמן הזה הייתי לבד, ולא הבנתי איך. איך קשר שאפילו לא התחיל - סירב להסתיים.
ואז, בשיא השפל, כשלא הפסקתי לחשוב על דפנה, פשוט הפסקתי לנסות. התיישבתי ליד הפסנתר ועשיתי את הדבר היחידי שיכולתי לעשות: לכתוב עליה שיר. שיר נוסף, אחרון, שיר שיוציא החוצה את כל מה שאני מרגיש, יצרוב את זה על הנייר וישחרר אותי כבר מהדיבוק הזה אחת ולתמיד. אז סגרתי את עצמי בחדר, פתחתי את הצלקות וכתבתי את "דפנה". לא יודע אם הסוף של הסיפור הזה הוא סוף טוב. הוא לא מסתיים באושר ועושר, לא בנשיקת קאמבק סוערת ובטח שלא בחתונה. דפנה מעולם לא הייתה שלי. אבל "דפנה" שכתבתי היא שלי ועוד איך, ואפילו רשומה על שמי באקו"ם. וכולם יודעים שרישום באקו"ם מחזיק הרבה יותר זמן מרישום ברבנות.
ב-19 במרץ, בקפה ביאליק בתל אביב, יארח ניר את דפנה ארמוני בהופעת "דפנות" מיוחדת. כל מי שקוראים לה דפנה מוזמנת להיכנס למופע בחינם. פרטים נוספים מחכים לכם בדף האמן של ניר אמבר בפייסבוק.
לפנייה לכתב/ת 
