הכלים לאישה במאה ה-21

כדי לאפיין את ארגז הכלים עבור נשים במאה ה-21 צריך קודם כל להבין את הזירה בה אנחנו פועלות. אין ספק שאנחנו חיות היום בעידן הכי שוויוני עבור נשים שהיה אי פעם בהיסטוריה. אם נחזור במנהרת הזמן והתודעה כמה עשרות שנים אחורה, שלא לדבר על מאות, הרי שמדובר במרחק שנות אור.

כאשר פסקה אשת הרוח הצרפתית סימון דה בובואר ש"אישה אינה נולדת אישה, היא נעשית אישה", היא כמובן התכוונה לכך שנשים באופן מסורתי וכתוצאה מסוציולוגיה ארוכת שנים שמזכה אותן במבט הגברי המאיים, המסרס, המחפיץ, המתבנת והמקטין מראש, נאלצו ועדיין נאלצות להתאים את עצמן ואת מימדיהן המנטאליים, הקוגניטיביים וודאי הפיזיים, לתפקידים ותבניות שאחרים (לרוב גברים) יצקו עבורן - בשבט, בקהילה, בחברה, במשפחה, במקום העבודה, בשלטי הייצוג במגזינים ובחוצות ועוד. כך היה באופן מסורתי לאורך ההיסטוריה בהרבה מאוד מובנים, וכך זה אף ממשיך בחלקים גדולים מדי של העולם ושל המציאות.

אבל לשמחתנו, יחד עם זאת, אפשר בהחלט לומר שהדברים משתנים, שהתבניות הללו נסדקות שוב ושוב ובאופן משמעותי ביותר ושכיום, על המסלול המהיר של המאה ה-21, אנחנו רואים עוד ועוד תודעה נשית והתנהלות נשית שמשחררות את עצמן מכבלי העבר. יותר ויותר - נכדות וסבתות, לבנות ושחורות, נשואות ורווקות, במקומות שונים בעולם, שמנפצות את תקרת הזכוכית בעזרת העקב המחודד של הסטילטו, אבל קודם כל באמצעות הרבה מאוד מודעות ואחריות והחלטה לשנות התנהלות ומציאות. ועדיין, יש לנו עוד הרבה עבודה, יש עוד מה לשנות ולשפר כדי לכונן מציאות שוויונית, שמאפשרת הזדמנות שווה ותנאי פתיחה זהים לנשים וגברים. כי כל עוד גברים מרוויחים יותר מנשים עבור עבודה זהה, וכל עוד יש פחות תלמידות שלומדות הנדסה ומדעים, וכל עוד אין מספיק נשים בדירקטוריונים ובחלונות הגבוהים של מקבלי ההחלטות הרי שיש לנו עוד עבודה לעשות, ועבודה עושים בעזרת ארגז כלים. אז מה צריכה האשה במאה ה-21 לשאת בארגז הכלים ההתנהלותי והתודעתי שלה?

(צילום: shutterstock)

אפתח בסיפור. לפני כמה שנים התלוננתי בפני בתי שהייתה אז בת 14, על כך שהתחביב שלה כבאסיסטית בלהקת נוער עולה הרבה מאוד כסף שמושקע בקניית ציוד ובהשכרת חדר חזרות והקלטות. "את תצטרכי למצוא בעל מאוד עשיר", אמרתי לה באגביות, והיא בתגובה ירתה: "אמא, אני אהיה הבעל העשיר".

עצמאות כלכלית

 באותו הרגע התביישתי ברפליקה השוביניסטית שנמלטה מבין שפתיי, אבל לאחר מספר שניות של מבוכה הבנתי שבעצם הצלחתי בחינוך ובתמונת המציאות שהענקתי לה, כי הילדה, בגילה הצעיר, כבר מבינה שהיא לא יכולה להסתמך ולהיסמך על אף אחד, גם לא על בן/בת זוג, וכי היא זו שבאחריותה לכלכל את עצמה ולדאוג לכך שתהיה לה עצמאות כלכלית. בלי בכלל לשים לב יצא שהענקתי לה את המודל הנכון. והילדה צודקת. אחד הדברים הכי חשובים לנשים לצורך המשך החתירה להזדמנות שווה ולשוויון בין גברים לנשים עוברת דרך הארנק. אין מה לעשות ואין איך להתעלם מכך – אישה חזקה ושווה (בפני עצמה, וגם שווה מול המין הגברי) זו אישה בעלת עצמאות כלכלית. אולם אותה עצמאות כלכלית לא יכולה להסתכם בלהרוויח את הכסף ולהעביר אותו לחשבון הבנק, אלא צריכים להיות לה צדדים נוספים, כמו הנכונות ללמוד איך מנהלים את הכסף, איך משתמשים בו כאמצעי לחיים נוחים ושלווים יותר ובכלל, איך לא להשאיר את הזירה הפיננסית רק בידי הגברים.

מכאן אפשר לומר שהיכולת לכלכל את עצמנו היא אחד הכלים החשובים ביותר בארגז. אבל כיום, כאשר אנחנו חיים בעידן שבו יש לנו סיכוי כל כך מועט לצאת לפנסיה ממקום העבודה שבו השקענו את מיטב שנותינו, אנחנו צריכות להכניס לארגז שלנו גם את היכולת להיות אמיצות, להסתגל לשינויים, להמציא את עצמנו מחדש, ולחשב מסלול מחדש שוב ושוב ושוב, כדי להתאים את עצמנו לשוק העבודה ולהבטיח ביטחון כלכלי שיהיה תלוי רק בנו ולא בשום מעסיק שיחליט לגבינו החלטות.

(צילום: shutterstock)

צ'ארלס דארווין, אבי האבולוציה, אמר ש"רק המסתגלים שורדים" (ושימי לב לשורש הזהה של מסוגל ומסתגל), ואכן, רק מי שמסתגל לשינויים ולהתפתחויות, מצליח להישאר על רכבת המציאות שדוהרת קדימה. וכיום, כיוון ששוק העבודה כל כך תזזיתי ולא בטוח, כל כך דינמי ומשנה את פניו בהתאם להתפתחויות הבזק הטכנולוגיות (והנה, ראו, רק בחודש האחרון קרסו כאן בארץ 3 רשתות אופנה, פשוט מפני שחוקי הקמעונאות משתנים לנו מול העיניים והציבור עובר לבצע יותר ויותר רכישות און-ליין או לרכוש ביעדי שופינג זולים. ומי הנפגעים העיקריים המועסקים בקמעוניות האופנה שהיא מראש תעשייה לא מבוססת? נכון, נשים).

כדי להיות מסוגלת לעשות את כל אלה, את חייבת לזהות את התשוקה שלך. מה הקשר בין תשוקה לבין ביטחון כלכלי? היפנים קוראים לזה איקי גאי - המפגש בין משלח היד לתשוקה. תשאלי את חברתי ד', שרטטת במשרד אדריכלים, שהתשוקה שלה בכלל נמצאת בקדרות, בעבודה בחומר שכל כך חסרה לה ולפני כמה שנים הלכה ללמוד, והתחילה לקדר ואז החברות שאלו מהיכן הכלים הנפלאים וביקשו שתכין להן גם, והיא הכינה ומכרה בינינו כמה צלחות נהדרות שיצרה, ואז היא גם הבינה שהיא יכולה לפתוח קבוצה וללמד קדרות ביום שישי בבוקר, בזמן שמשרד האדריכלים סגור וזה בדיוק מה שעשתה. והנה, בזכות התשוקה הענקית שלה לכלי אוכל צבעוניים עוטי גלזורה מנצנצת, היא הצליחה לייצר לעצמה חרך אל האופק שיצרה לעצמה במו ידיה, ושיכול אולי להפוך ביום מן הימים לסוג של חוף מבטחים גם רגשי וגם כלכלי. כבר למדו אצלה עשרות נשים בכמה מחזורי שיעורים, והיא אף קיבלה לאחרונה הצעה לבוא וללמד חוג אחר צהריים במדרשה לאמנות, ועכשיו שוקלת להוריד את היקף המשרה כדי להקדיש עוד יותר למה שהתחיל כתחביב והפך לעסק. היכולת שלנו ללכת בעקבות התשוקה שלנו חשובה מאוד כיוון שכיום הכל מהיר, הכל תזזיתי, תחרותי, רב-פנים ופעלים, ומה ששורד זה מה שדוהר על גלי התשוקה. כל מי שתשאלי אותו יגיד לך את זה – משפים שמנהלים מסעדות בתנאים בלתי אפשריים ועד סטארטאפיסטים שנכשלים שוב ושוב ושוב ולא מוותרים.

ואיך תספרי לעולם על היכולות שלך ועל האומץ שלך ועל התשוקה שלך ועל הכיוון החדש שבחרת ללכת בו (או שהוא בחר אותך, כי על המסלול המהיר של המאה ה-21 אנחנו גם צריכות חיישנים כדי לזהות את ההזדמנויות השונות). בעידן שלנו, שבו אנחנו מתחזקים לצד העצמי בשר ודם גם את פרסונת הסושיאל שלנו, ומג'נגלים בין חשבון אינסטגרם לסטורי תזזיתי לעמוד פייסבוק מנומנם, ומזכירים לעצמנו שעוד לא הבלחנו בטוויטר ובטלגרם ועוד לא נחתנו בלינקדאין ומה עם ערוץ היוטיוב הזה שהבטחנו לעצמנו שנרים, והקידומים בגוגל, והאפליקציה שהחברה הכי טובה חופרת שנפתח? כן, כמו שהבנתן, אנחנו חיים בעידן של גם וגם וגם ועוד ועוד ועוד חלונות ראווה טכנולוגיים, דיגיטליים ומהבהבים לכל עבר, שמול כל אחד מהם נשקפים עוברים ושבים לקוחות פוטנציאליים שיכולים להתעניין במה שיש לנו להציע. מה עושים? לומדים. לא פוחדים מהשינויים, אלא נתלים על הכנפיים שלהם. לוקחים סדנאות וקורסים וצופים בסרטוני רשת והולכים להדרכה אישית, כדי לרכוש את הכלים החשובים של היבשת הדיגיטלית שאנחנו לא הילידים בה, אבל אנחנו מהגרים שנצטרך לחיות בה לשארית חיינו, שלא יחזרו כנראה להיות אנלוגיים וחד-מימדיים. אז במקום להיעלם, יש לנו את האחריות לזרוח.

(צילום: shutterstock)

ולזרוח, אנחנו הרי יודעות, לזרוח באמת אפשר רק מבפנים. כי אנחנו השמש של עצמנו ואל תאשימו אותי על זה שאני משתמשת בקלישאות, שהרי למדתי שהן כמעט תמיד נכונות, אחרת לא היו הופכות לכאלה.

אז מה זה אומר לזרוח מבפנים? זה אומר שבתוך כל הבלתי אפשרי הזה אנחנו צריכות למצוא את הזמן גם לטפל באני שלנו, בעולמנו הפנימי ולהיות בקשר טוב ורציף ונקי ופתוח ולשאול את עצמנו "מי אני באמת". מי אני באמת למרות רעשי הרקע וההולוגרמות שמפציעות מכל עבר, מי אני באמת מתחת לכל הצרכים שעליי למלא, המחויבויות שאי אפשר לבטל, החובה לעמוד בציפיות ובתפקידים שונים שלקחתי על עצמי ושהם חלק מהפרסונה שלי, אבל לא תמיד מהמהות שלי כי "תעשי רק מה שאת אוהבת", זו המנטרה הכי טובה בעולם, אבל לא תמיד אפשר ליישם אותה כאשר עסוקים בהישרדות ובשמירה על הקיים. ולכן, כדי לענות על השאלה "מי אני באמת" מתחת לכל שכבות התפקידים והמחויבויות שלי, וכדי לשמור על האני האותנטי שלי, צריכים להיות בארגז שלנו כלים כמו ביטחון עצמי וחיבור לעצמי וכנות והיכולת להודות גם בפחדים וגם בטעויות, ואנחנו צריכות פנס קסם שיאיר לנו את הפינות החשוכות שעד כה פחדנו לחשוף אותן, כדי שנוכל לנקות את האורוות ולדהור אל עבר הפוטנציאל שלנו.

ובתוך כל זאת, אנחנו חייבות להיות הכי נאמנות לעצמנו - לדאוג לחיים מאוזנים, לגנוב לעצמנו זמן כדי לבהות ולחשוב ופשוט להיות במקום כל הזמן לעשות, לפנות לעצמנו זמן (ואפרופו זמן, האם ידעת שזמן הוא המשאב שהכי חסר לנו, בארגז הכלים של המאה ה-21? ושהיום יש אנשים שתפקידם הוא "קואצ'רים של זמן"?), לסמן יום ביומן כדי לבלות עם בן או בת הזוג ולהחזיר את הסומק ללחיי הרומנטיקה ולהיזכר למה בכלל התאהבנו זה בזו, להתערסל בזרועותיהן של החברות הכי טובות שיגידו לנו את האמת גם כשהיא לא נעימה לשמוע ויכילו את כל הפגמים שלנו, לברוח עם המשפחה הגרעינית לסופשבוע במדבר ולהסניף שקט, להקדיש זמן להורים המזדקנים ולהתנדבות למען הקהילה – כדי להיות אדם שכל החלקים של האני שלו מסופקים ומסונכרנים, ולא רק מפני שנתינה למען האחר גורמת לתחושות טובות, אלא כדי שבהפוגות שבין הספרינטים של היומיום נזכור להגיד תודה. תודה על מה שהשגנו. תודה על מה שהוא שלנו. תודה על מה שבנינו. הנטייה להודות על מה שיש גורמת לנו להיות מרוצים ממה שהוא כבר שלנו ולחזור ולהתלהב ולהתפעם ממנו.

בעידן השפע והאינסטנט, הריגושים המהירים והסיפוקים המיידיים, שבו היכולת שלנו להמשיך ולרצות את מה שהוא כבר שלנו עומדת כיום על שלוש שנים, ושאחוז הגירושין והפרידות הוא כל כך גבוה ושזוגות רבים כל כך לא מצליחים לנצח את הסטטיסטיקה, חשוב מאוד שבארגז הכלים שלנו תהיה היכולת לחזור ולהביט בעיניים חדשות ורחוצות על מה שהוא כבר שלנו – וזו יכולה להיות כמובן הזוגיות החבוטה והמחבקת כל כך (למרות שאולי קשה לנו להבחין שהיא כזו), וזו יכולה להיות העבודה היומיומית שלנו שנדמה לנו כי מאסנו בה, אבל אם נעצור רגע ונחשוב נגלה עד כמה שהיא מתאימה לנו ומאפשרת לנו להביא את עצמנו לידי ביטוי, או המקום שבו אנחנו גרים, או פשוט שגרת חיינו שאנחנו צריכות לדעת עד כמה היא טובה לנו, למרות כל השריטות והפגמים.

ומה באשר לאזור הנוחות, תבואי ותשאלי?! ובצדק. שהרי פעמים רבות אנחנו נתקעות בו ומדשדשות בערוגה שכבר קטנה עלינו רק שפשוט אין לנו כוח לזוז. האמת היא שבעידן שלנו אין לנו כל כך ברירה, כי מי שלא הולך קדימה, אפילו להישאר במקום היום כבר קשה לו. הוא פשוט הולך אחורנית. אז כאן נכנס לתמונה הפחד, ועניינים כמו הטבעות שהוטבעו בנו בילדות, וההתניות המילוליות והבלתי מילוליות שמשוקעות בתוך תת המודע שלנו, ובעיקר השאלה עד כמה אנחנו רוצות להשתנות ולהפוך להיות האשה החדשה שאנחנו יכולות להיות, האשה שמסתגלת ומסוגלת הרבה יותר על המסלול המהיר של המאה ה-21.