הקיץ של סוֹסה

שכנים יכולים להוות בעיה. זה לא שאנחנו לא רוצים שכנים, אנחנו אפילו שמחים לראות אותם לפעמים, אבל אנחנו מעדיפים שזה יהיה מרחוק, ונדמה לי שגם הם מעדיפים את זה כך. אבל אם יש משהו שאנחנו ממש לא אוהבים, זה שהם יבואו לבקר בהפתעה.

השכנים שאני מדבר עליהם הם דובים. מזה שש שנים אני חי ארבעה חודשים מהשנה בבקתה בהרים בקנדה, במקום שנקרא נק טסלי (Nuk Tessli), על חוף אגם וויטוןWhitton) ). האנשים הקרובים ביותר נמצאים כ־30 קילומטרים ממזרח (לחוף אגם Charlotte). הדרך היחידה להגיע אל הבקתה שלנו היא בעזרת מטוס ים, הממריא מעל מי אגם Nimpo ונוחת באגם שלנו.

אנחנו חולקים את האזור עם הרבה חיות, אבל הדובים מקבלים תשומת לב גדולה יותר מהשאר. כשאנחנו יוצאים לטייל באזור, אנחנו תמיד שמחים לראות אותם. אנחנו מטיילים בקבוצה, מצוידים בספריי פלפל חזק שהם ממש לא אוהבים, ואנחנו ערניים. באזור הבקתות (הבקתה שלנו ובקתות נוספות שאנחנו משכירים בקיץ לתיירים חובבי טבע), לעומת זאת, אנחנו מתנהלים כמו בבית. אתה לא מצפה לפגוש דוב בדרך למקלחת, ולרוב גם הוא ממש לא מצפה לפגוש אותך. דובים שחורים ודובי גריזלי לא צדים אנשים, ולרוב יעשו הכל כדי להימנע מהמפגש איתנו. אבל אם מפגש כזה קורה בהפתעה, והדוב ירגיש מאוים, הוא עלול להוריד עליך כפה.

שלוש פעמים דובים ביקרו אותנו בבקתות, או לפחות שלוש פעמים ראינו אותם. בכל המפגשים הם נעלמו ליער במהירות שיא. באחד המקרים מישהי פתחה את דלת השירותים וראתה דוב שחור חופר באדמה 5 מטרים ממנה. הוא ברח והיא הסתגרה בשירותים חצי שעה לפני שהעזה לצאת.

שטה בסירה באגם וויטון עם מתנדבים ישראלים

היה ברור שצריך לעשות משהו. השכן שגר 30 קילומטרים ממזרח אמר לי לירות בהם ולא לספר לאף אחד, דבר שכמובן לא רציתי לעשות. גם לא רציתי גדר חשמלית, אני לא אוהב גדרות. נשארתי עם פתרון אחד ברור שהיה שם כל הזמן: כלב.

מובן שמתבקש כלב במקום שכזה, אפילו שניים או יותר, ורצוי גדולים. אבל קשה להטיס להקת כלבים כל שנה מישראל לקנדה ובחזרה. הבנתי שניאלץ להסתפק כרגע בכלב אחד. הכלבה שיש לי בארץ זקנה, ממש לא מתאימה לתפקיד. חיפשתי כלב קטן, פחות משמונה ק"ג, כדי שיוכל לטוס איתי בתא הנוסעים. כלב קטן, אבל שמרגיש שהוא מספיק גדול וחזק וקשוח כדי להסתובב ארבעה חודשים בהרים. בחרתי בגורת ג'ק ראסל קטנה וחמודה וקראתי לה סוֹסה. על שם הזמרת, מרסדס.

הקיץ התקרב, עברנו דרך וטרינר פרטי, וטרינר מחוזי, עשינו בדיקות דם כדי לוודא שהיא פיתחה נוגדנים נגד כלבת ולא סתם קיבלה זריקות, קנינו כלוב בגודל המתאים, ויצאנו לדרך. היו הרבה חששות, כי בחיים לא טסתי עם כלב, ועוד טיסות ארוכות כל כך. לא ידעתי איך סוסה תתנהג, ופחדתי מקשיים בירוקרטיים בלתי צפויים.

הכל עבר חלק. בנתב"ג היא קיבלה יחס מועדף, ואת הטיסות עברה רגועה להפליא. אחרי 12 שעות טיסה היו לנו שלוש שעות המתנה בטורונטו לקראת טיסה של שש שעות לוונקובר. רציתי שהיא תעשה פיפי. סוסה כלבה מחונכת, לא עושה פיפי על הרצפה. ראיתי חייל עם כלב שמירה גדול, וניסיתי להתקרב לשאול לאן הוא לוקח את הכלב לפיפי. ציפיתי לאחוות בעלי כלבים, אבל הוא צעק עליי שלא להתקרב. לקחתי אותה לשירותי הגברים, שמתי הרבה נייר על הרצפה וניסיתי לשכנע אותה לעשות על זה פיפי. חשבתי שהריח במקום בתוספת מצע רך יעשו את העבודה. כלום. היא הסתכלה עליי במבט של "אין לי מושג מה אתה רוצה ממני".

עם אראל

שש שעות טיסה נוספות עברו עליה בעיקר בשינה על הברכיים שלי (הדיילות היו נחמדות ואיפשרו לי להוציא אותה מהכלוב). רק כשהמתנו למזוודות, 23 שעות מאז שעזבנו את ישראל, סוסה לא החזיקה יותר מעמד, ועשתה פיפי ענק ליד הקרוסלה.

סוסה פוגשת גריזלי

יומיים היינו תיירים בוונקובר. הזמנתי מראש חדר במלון ידידותי לכלבים, אבל מלבד ללכת ברחוב, אי אפשר להיכנס עם כלב כמעט לשום מקום. שמחנו לעזוב את ונקובר בטיסה פנימית קצרה צפונה, ומשם אל האגם שממנו טסים לבקתות שלנו. כבר מהמפגש הראשון עם מטוסי ים סוסה לא סבלה אותם. היא נבחה עליהם מבחוץ, ולא הפסיקה לרעוד מפחד בתוכם.

הנחיתה בנק טסלי הייתה מרגשת ומלווה במתח: איזה נזקים עשה החורף בבקתות שלנו, האם הכל נותר שלם. שמונה חודשים הן עמדו ריקות, לוחות עץ עבים סוגרים על החלונות והדלתות מפני הדובים, אבל אם דוב יחליט להיכנס, הוא יצליח. פוטנציאל הנזק הגדול יותר הוא מהשילוב בין שלג כבד ורוח. עץ עמוס לעייפה בשלג, שהרוח תפיל על אחת הבקתות, יכול להחריב אותה. גילינו שהחורף עבר על המקום בשלום. כלום לא נפגע. הרמת מתג, והחשמל עובד, וגם האינטרנט הלווייני.

בבקתה בנק טסלי

30 שניות לאחר שמטוס הים עזב את המזח, סוסה גילתה את הסנאים, ומהרגע הזה ועד סוף הקיץ הסנאים הטריפו אותה. היא לא הצליחה לצוד אפילו אחד מהם, אבל בטוח שפגעה בהכנות שלהם לחורף.

סוסה התרוצצה בלי הפסקה בשטח בין הבקתות. כמו כל ג'ק ראסל, היא הכירה ושלטה בכל הטריטוריה. דובים לא הגיעו לבקר במהלך הקיץ, לפחות עד כמה שאני יודע. אבל באחד הטיולים שעשינו בהרים שמעל הבקתות סוסה פגשה את הדוב הראשון שלה – זכר גריזלי גדול ומאיים שראינו ממרחק של 20 מטרים. זו הייתה הפתעה לכולם - לנו, לסוסה ולדוב. הרמתי אותה על הידיים כשהיא נובחת בטירוף, הצטופפנו יחד ארבעתנו, ודיברנו אל הדוב תוך שאנחנו הולכים אחורה בצעדים קטנים מבלי לסובב אליו את הגב. בהתחלה הדוב גילה סימני תוקפנות. הוא הוריד את הראש ומשך את האוזניים לאחור. אבל הוא לא זז, ואנחנו המשכנו לסגת בזהירות. אחרי שהתרחקנו כ־20 מטרים נוספים הדוב התיישב והתחיל להתגרד. המסר היה ברור: הוא נרגע. אמרנו לו שלום ועזבנו.

יש שתי סכנות כשכלב מתרוצץ בהרים חופשי ללא רצועה. הראשונה היא לכלב, בעיקר אם הוא בגודל של סוסה. יש הרבה חיות פרא מסביב, קשוחות ממנה בהרבה - דובים, זאבים, פומות, שועלים וגרגרנים (Wolverine) – ולכולן היא חטיף מצוין. אפילו שני העיטים הגדולים שמקננים באגם שלנו יכולים להרים אותה לאוויר.הסכנה השנייה היא זו שהכלב יכול להביא עליך במפגש עם דובים. הכלב רץ לכיוון הדוב, נובח ומעורר מהומה בסיטואציה שאתה דווקא רוצה להרגיע. אחרי שהוא מתקרב והדוב מתחיל לרדוף אחריו, הכלב מסתובב ובורח היישר לבעליו, כשהדוב בעקבותיו. ידוע שחייבים להסתובב באזורים הללו כשהכלב קשור ברצועה, ועדיין, עם כל המרחבים שמסביב, והאושר שריצה ביער גורמת לכלב, כואב הלב לעשות זאת.

מובן שמדי פעם שיחררתי אותה. באחת הפעמים ירדנו במדרון עם מעט עצים נמוכים ושיחים. סוסה הלכה לידי כבר יותר מחצי שעה ואני טיפחתי אשליות שהיא מתחילה להבין איך להתנהג. פתאום היא קלטה משהו, וכמו טיל פרצה בדהרה ונעלמה מאחורי סלע גדול כ־30 מטרים מאיתנו. תוך שנייה יצאה בריצה מצידו השני של הסלע מרמיטה, וסוסה בעקבותיה. המרמיטה הייתה בגודל של בערך פי שניים מסוסה. היא ברחה במהירות וצללה מול עינינו אל תוך חור בין הסלעים, וסוסה בעקבותיה.

גריזלי צעיר שפגשה בקיץ

כל הפקודות, הצעקות והתחינות שלי לא עזרו. סוסה שמה עליי קצוץ ונשארה בתוך המאורה. ושם – מהומת אלוהים. נביחות וצרחות, אבק עולה מהפתח. המרמיטה לא ברחה לשם סתם – זו הייתה המאורה שלה, וחשבתי שאולי יש לה גורים שם. אחרי רבע שעה הצלחתי להזיז סלע גדול בגג המאורה, ואחריו עוד סלע, ואז, כשאני צולל פנימה עם היד, הצלחתי לתפוס לסוסה את הרגל האחורית ולמשוך אותה החוצה.

סוסה נופלת למים

יום אחד יצאנו לטיול ארוך בקיאק בשמורת הטבע הכי צפונית באלסקה, ששמהGates of the Arctic National Park . אלה היו שישה ימים שבהם עברנו 180 קילומטרים על גבי נהר האלטנה (Alatna). סוסה חגגה. היא התאהבה בשיט ותמיד קפצה בשמחה לקנו או לסירות שבהם שטנו. פעם אחת היא נפלה למים הקרים. הייתה עליה חגורת הצלה עם ידית קטנה בגב, שבה משכתי אותה מהמים, ועצרנו לעשות מדורה גדולה כדי שתתחמם. בכל פעם שהקמנו אוהלים סוסה הייתה הראשונה להיכנס לתוכם, רצוי לתוך שק שינה, ובדרך כלל גם הייתה האחרונה לצאת בבוקר.

עברנו קיץ נהדר. להיות תייר עם כלב יכול להיות קצת בלבול מוח. צריך לדאוג ולטרוח סביבו, ולקחת בחשבון שהרבה שמורות אוסרות הכנסת כלבים, ואם כן, יש לשמור שדובים או פומות לא יאכלו אותם. אבל זו גם שמחה גדולה, לכלב ולבעליו.

מול הנוף המושלג

הקיץ מתקרב, והשנה נטוס לבקתות בסוף מאי בהליקופטר, כשהאגם עדיין קפוא. אני בטוח שסוסה לא תסבול את ההליקופטר כפי שלא סבלה את מטוסי הים, אבל ארבעת החודשים שאחר כך הולכים להיות חגיגה גדולה בשבילה. והיא כבר יודעת שיש לה תפקיד במשפחה: להזהיר אותנו כשבאים הדובים.

סוסה באינסטגרם: SosaGoWild

בסירה עם סלע

חו"ל עם כלב

לכל מדינה חוקים משלה לגבי יבוא כלבים. צריך לבדוק באתר משרד החקלאות של מדינת היעד מהן הדרישות. לרוב זה די פשוט: חיסונים ואישור וטרינר פרטי ווטרינר מחוזי. החוקים אצלנו יותר נוקשים: על הכלב לעבור בדיקת דם שתראה שלא רק קיבל חיסונים נגד כלבת, אלא גם פיתח נוגדנים נגד המחלה. הכלב גם צריך לראות וטרינר פרטי ווטרינר מחוזי כעשרה ימים לפני הכניסה לארץ.

לא כל חברת תעופה מטיסה כלבים. יש להזמין כרטיס טיסה גם לכלב, ולוודא שקיבל מקום ישיבה מתאים לכלבים. לא כל מקומות הישיבה הם כאלה.

בין גבעת נילי לבריטיש קולומביה

מטפס ההרים דורון אראל (58), נשוי ואב לשלושה בנים, הוא הישראלי הראשון שהתחיל לטפס על הרים. בשנות ה־80 וה־90 הוא אירגן והוביל את משלחות הטיפוס הראשונות שיצאו מישראל, וב־מ 1992 היה לישראלי הראשון שהצליח לטפס לפסגת האוורסט, ההר הגבוה בעולם. לאחר מכן יצא לסדרה ארוכה של מסעות לאזורי הקטבים, ובהמשך השלים את מסע שבע הפסגות — הטיפוס לפסגה הגבוהה ביותר בכל אחת מן היבשות (אם תהיתם למה שבע - זה כולל את צפון ודרום אמריקה, ואת

אנטארקטיקה).

בשנים האחרונות אראל גר בחורף במושב גבעת נילי, ובחודשי הקיץ בבקתות מבודדות ברכס הרי החוף בבריטיש קולומביה במערב קנדה. הבקתות נמצאות על שפת אגם בגובה של 1,500 מטרים, כ־400 ק"מ מצפון לוונקובר. יחד עם בנו הבכור, סלע, הוא פתח את המקום לחובבי טבע, ששוכרים את הבקתות ומטיילים באזור. משמעות שם המקום, נק טסלי, הוא רוח מערבית בניב האינדיאני המקומי www.nuktessli.com.