למה כל הנשואים מתחילים איתי?

הוא יכול לספר לך כמה סיפורים שירצה. שאוטוטו הוא עוזב או שהוא רק מחכה שהילדים יתבגרו קצת. אבל הוא לעולם לא יעזוב אותו. את מחצית רכושו. לכן הוא גם לעולם לא יעזוב אותה. ויש גם את אלה שלא מתכננים בכלל לעזוב. מה פתאום שיעזבו? טוב להם. האישה שלהם נהדרת. הם אפילו יראו לך תמונה שלה, איזה מאמי. המהדרין יספרו לך איזה סקס נהדר יש להם, כמה צחוקים, באילו מקומות בעולם הם טיילו, ואת תשבי ותסתכלי עליו אוחז בידך שמרגישה כמו עכבר מת בין כפותיו המסוקסות, ותשאלי אותו, משתוממת: "אז מה אתה עושה כאן איתי?"

אחד אמר לי, תוך שהוא מביט עמוק אל תוך עיניי, "את הפנטזיה שלי". אוקיי. אחר אמר שהוא זקוק לריגוש הזה, ללכת מדי פעם על הקצה. ואחד אחר שפגשתי באיזה כנס, ביקש את הטלפון שלי, תוך הבהרה שהוא נשוי ואבא לשלושה ילדים. וואט דה פאק? מה אתה רוצה ממני?

מירי וורצל. הידיים שלה הפכו לעכבר מת(צילום: נועה גוטמן)

כשאת מכירה מישהו, לא במסגרת רומנטית, אלא סתם כך, במהלך פעילות יומיומית מקובלת, במפגש עסקי או בהשתלמות, את לא שואלת אותו מיד לאחר שהתוודעתם אם הוא נשוי. טבעת נישואים עוזרת, כמובן, אבל לא תמיד היא שם, והיעדרה עדיין לא מבטיח לך נכס נקי מכל זכויות צד ג'. חוץ מזה, נגיד שאתם בכנס, ונגיד שנפגשתם במקרה ליד עמדת הקפה והתור מתארך. הוא זורק מילה ואת עונה, ועוד מילה, ומתברר שאתם ממש באותו הראש.

שניכם חושבים שהדובר הראשון היה זוועה וזו שאחריו הייתה פנטסטית, ואז הוא שומע את הרינגטון שלך שמפיל אותו, ודקה אחרי אתם כבר מדברים על מוזיקה, וזה פשוט מדהים ששניכם חושבים שפינק פלויד זה ההרכב הכי טוב שנולד אי פעם. בהרצאה הבאה אתם כבר יושבים אחד ליד השני, ואם מישהו ישאל אתכם אחר כך מה היה נושא ההרצאה, כבר לא בטוח שתזכרו. כל הזמן הזה את עדיין לא יודעת אם הוא נשוי או לא, ומה פתאום שתשאלי?

הכנס מסתיים, הוא מבקש את המספר שלך ואת נותנת לו, ואז את מוצאת את עצמך למחרת בערב בבית הקפה כשכף ידך חמה ותוססת בין כפותיו. את שומעת עד כמה אשתו נהדרת, אבל הוא מפציר בך שהוא עדיין זקוק לריגוש הזה מדי פעם, בדיוק באותו הרגע שבו כף ידך הופכת לעכבר מת.

סיפור דומה קרה לי עם ה'פנטזיונר', מומחה בתחומו שנתן לי חוות דעת לתמיכה בתביעה שהגשתי במסגרת עיסוקי כעורכת דין. דיברנו, החלפנו מיילים, הכול היה מקצועי, עד שקיבלתי ממנו לילה אחד הודעה ובה מילה אחת וסימן שאלה: "קפה?". האם זה היה הרגע לשאול "סליחה, אבל האם אתה נשוי?", הגיוני שכן, אבל זה עדיין הביך אותי, אז נמנעתי. עם הקפה, כמה ימים מאוחר יותר, הגיעה הבשורה - "ודאי שנשוי". הוא אפילו הוסיף: "נשוי מאוד, אבל זה לא אומר שאת לא הפנטזיה שלי".

ואולי, באותו רגע ממש, כשכף ידי שינתה מצב צבירה בין כפות הידיים המסוקסות, כף יד נשית הייתה נתונה בין שתי כפותיו של גבר אחר, מספרת לו כמה נהדר הבעל שלה, אבל עד כמה זקוקה היא לריגוש הזה מדי פעם, עד כמה גם היא מוכרחה "ללכת על הקצה". ואולי, בבית קפה נוסף, אישה אחת שנתנה חוות דעת מומחית לעורך הדין שעבד מולה, מספרת לו שהיא נשואה ושהיא לעולם לא תעזוב את בעלה, אבל הוא עדיין הפנטזיה שלה. ובכן, אולי כל אלו אכן קרו, אבל בתחושה נראה לי שרק אנחנו, הנשים, זוכות שוב ושוב לאכזבה הזו, כשאנחנו מגלות שנכס שרק לפני רגע היה נראה נקי מכל אדם, רשום למעשה בטאבו על שמה של אחרת.