הייתי הידידה המגניבה. אף פעם לא החברה

תמיד הסתדרתי יותר עם גברים. כלומר, בנים, כי מדובר היה בגיל 12. היו לי שתי חברות טובות, והמון חברים טובים. כלומר, ידידים. הבעיה היא שלא תמיד רציתי להיות רק הידידה, אבל הם תמיד רצו להיות רק ידידים שלי. כל פעם שהעזתי להודות שאני קצת מרגישה, הם אמרו לי שהם מתים עליי, אבל אוהבים אחרת. הבנות קינאו בי כי הבנים תמיד התקשרו אליי, ישבו לידי ודיברו איתי. הם אפילו קראו לי "גבר". בקטע טוב, כן?

וזה נכון, הם תמיד התקשרו אליי, וישבו לידי ודיברו איתי - אבל תמיד על מישהי אחרת. אני הייתי החבר הכי טוב, זה שאפשר להתבכיין איתו על כמה בנות הן קיטשיות, וגם בת, זאת שמבינה מה בנות מרגישות, מה בנות רוצות לשמוע. אני לא שמעתי את מה שרציתי לשמוע, אבל הבנתי. זו החזקה שלי כנראה. אם אני לא חברה, לפחות אהיה אחת מהחבר'ה. לא היפה אלא המגניבה. לא העדינה, התכל'סית. ככה הפכתי לידידה הכי טובה של כל מי שאהבתי עם השנים. ככה גם חינכתי את עצמי להיות יותר פרקטית ופחות רגישה, יותר אסרטיבית ופחות פגיעה.

דורין דנאי. חינכה עצמה להיות פחות פגיעה(צילום: נטלי סדובניק)

בתיכון אהבתי את החבר הכי טוב שלי, ובצבא אהבתי את החבר הכי טוב שלי, ובלימודים אהבתי את החבר הכי טוב שלי. תמיד התאהבתי בחברים הטובים שהיו לי. אבל באותם ימים לא אמרתי להם מילה, כי מה הטעם? כי אין סיכוי, כי אני החברה המגניבה, כי אני לא בת זוג. למדתי שכשלא אומרים, אין סיכונים. גם להיפגע וגם שידעו על זה? מה פתאום. הייאוש נעשה יותר נוח, האגו הוביל. בלי לשים לב, הגישה הזו חלחלה כל כך עמוק עד שהפכה להיות דרך חיים. פרקטית, אסרטיבית, תכל'סית. בעבודה זה עובד מעולה - בת 32, מנכ"לית, מציבה יעדים וכובשת אותם. אבל בזוגיות, איך לומר, פחות. בת 32, רווקה, לא זוכרת את הפעם האחרונה שבה מישהו הזיז לי משהו בלב. ואני כבר לא בטוחה אם זה כי לא היה אף אחד רלוונטי, או כי מבחינתי, אם הוא רלוונטי, אני לא רלוונטית עבורו.

ואם כבר הזיז לי משהו בלב - עד שאמרתי משהו יצאה הנשמה, כי זה כל כך "בחורה" מצידי להגיד שאני אוהבת לפני שהוא יגיד משהו. ואם כבר אמר משהו, לא אמרתי בחזרה, כי זה כל כך "בחורה" מצידי ליהנות מזה שמישהו אומר לי משהו כזה. וזה במקרה הטוב שבו לא עניתי חזרה בציניות, כי זה כל כך "בחורה" מצידי פשוט להגיד תודה.

עם השנים, האקסים שלי התחתנו והביאו ילדים. עם "בחורות". כאלה שאמרו "אני אוהבת", "איי דו", ו"אני רוצה מלא ילדים". איך אני יודעת, אתם שואלים? ובכן, כל הפייסבוק שלהם מלא בתמונות כאלה. תמונות שאני לא העזתי לצלם כשהייתי איתם (למרות שממש ממש רציתי) כי חשבתי שזה יוציא אותי... "בחורה". למען האמת, אני כבר לא זוכרת איך לגשת לבחורים בלי ציניות, בלי הגנות ובלי חששות. אני לא זוכרת איך פשוט להרגיש, ולהאמין שזה יכול לקרות. אני כבר לא זוכרת כי במשך שנים אני חיה את הפער הזה בין העולם שלי, שבו אני מרגישה את כל זה, לבין העולם של כולם שתופס אותי כמשהו כזה מגניב או מוצלח.

אבל "המנכ"לית המוצלחת" הזו, שחוזרת כל יום בלילה לדירה ריקה, רק רוצה שמישהו יפסיק לשאול אותה על תקציבים, משימות ואסטרטגיה, ויתחיל לשאול אותה אם להדליק לה את הדוד, ואיזה סרט בא לה לראות. שאחרי האוכל מישהו יבקש ממנה לרחוץ כלים כי אין לו כוח, ועמוק בלב היא תתעצבן כי גם היא עבדה ממש קשה היום. וכשהיא לא תגיד כלום (כי זה מה שהיא עושה), הוא ידע לפי התזוזה של הלסת שלה שמשהו מציק לה. ואז הוא יחבק אותה ויגיד לה שהוא אוהב אותה, לא למרות כל החומות, אלא בגללן. והוא לא יעזוב אותה עד שהיא תגיד לו בחזרה. אחד שיבין שזה מצב עדין, אבל מאחוריו יש לב שאוהב ורוצה שיאהבו אותו בחזרה, כמו שהוא - "בחורתי".

דורין דנאי, בת 31, בימים אלה משחררת שירים חדשים לרדיו לקראת צאת EP הבכורה שלה, מתוכו "מצב עדין".