הבת המאומצת של קרן פלס: "אני פאקינג סיפור סינדרלה"

קצת אחרי שמלאו לה 17 נועה בל החליטה שהיא לא יכולה יותר, קמה ועזבה את הבית בו התגוררה עם אמה ואחיה התאום בעפולה ונסעה לבית השאנטי. העיקר לברוח, היא אומרת. הצעד ההוא היה יום העצמאות שלה. "הרבה זמן היה לי רע בבית, אבל נשארתי שם עד גיל 17 כי לא הייתה לי אפשרות אחרת", היא מספרת בקולה השקט שאינו מסגיר דבר מהכאב. "זה היומיום שלך, זה הבית שלך והמיטה שלך, אז מה תעשי? תישני ברחוב?".

אז מה עשית?

"יצאתי מהבית כשראיתי כתבה בטלוויזיה על בית השאנטי והבנתי שיש לי כתובת ללכת אליה. היו לי שמונים שקלים בארנק ונסעתי. אמרתי לאמא שלי שאני עוזבת — זה היה אחרי עוד פיצוץ בינינו — והיא אמרה לי, 'אוקיי, אני מבינה אותך'. זה היה גם נורא יפה כי היא כאילו שיחררה אותי. נשארתי בבית השאנטי חמישה ימים ועזבתי, לא יכולתי להיות שם, היה לי קשה, והגעתי לפנימיית מאיר שפיה".

למה לא יכולת להישאר שם יותר?

"הגעתי לבית השאנטי שבר כלי, בסוג של פוסט־טראומה, כשאין לי כלום בחיים, בכיתי נורא, והרגשתי שאני שם רק עוד מספר, רק עוד ילדה. במקום לצאת מטירוף הרגשתי שאני נכנסת לטירוף אחר".

"ליל הסדר היה אירוע שהפך לי את החיים". נועה בל

הרס עצמי קטלני

קשה לדעת מאיפה להתחיל לספר את סיפור חייה של בל, כי כמעט כל נקודה בעברה קשה ופוצעת, אבל היום היא מרגישה שנולדה מחדש. הרבה בזכות הפנימייה ההיא וגם בזכות המפגש המפתיע עם קרן פלס ונועם טור. היא הגיעה אליהם הביתה לליל הסדר כחיילת בודדה, נשארה והפכה לבתם המאומצת. לא רשמית, אבל בלב שלהם ושלה. פלס היא גם זו ששיכנעה אותה לכתוב את סיפור חייה. הסיפור הזה, בשינויים מתבקשים, גם אמנותיים, יועלה בחול המועד פסח בפסטיבל הצגות היחיד התיאטרונטו, שיתקיים בעכו ובמתחם יפו העתיקה. "מגיל קטן ידעתי שאני רוצה לקחת את החיים שלי ולעשות איתם משהו שקשור לאמנות, לתיאטרון", היא מספרת. "קרן ואני ישבנו יחד עם דודים שלה ודיברנו על המורכבויות של החיים ועל מה שעברתי, וקרן אמרה, 'נועה, את צריכה לכתוב על זה הצגה'".

בל, 23, נולדה בעפולה. היא, אחיה התאום, ואחיהם הבכור. האם, שהתגרשה מאביהם, גידלה אותם לבד. את האב פגשה לראשונה רק כשמלאו לה תשע. בשיחה איתה היא בעיקר מכנה אותו "הוא", רק לפעמים היא קוראת לו אבא. נפקד־נוכח.

עד גיל 9 לא ידעת איך הוא נראה?

"רק מתמונה אחת, שבה הוא מרים אותי על הידיים כשהייתי מאוד קטנה. תמונה מרגשת מאוד. בתמונה אחרת, כשאמא שלי הרימה אותי על הידיים, בכיתי, ובתמונה איתו הייתי שקטה ורגועה, לכן אמרתי לעצמי, בטוח אני הבת של אבא".

איך הייתה הפגישה הראשונה איתו?

"היא הייתה במשרד הרווחה. פתאום הגיע גבר ואמרו לי, 'נועה'לה, זה אבא שלך'. היום הוא שוב נשוי. יש לו ילדים משלו. מאז הפגישה הראשונה היו ניסיונות ליצור קשר בינינו. הייתי באה אליו עם האחים שלי, מעולם לא לבד, אבל זה הסתיים לקראת גיל 13. בגלל שלא גדלתי איתו, אין לי לצערי למה להתגעגע. רק עכשיו, כשאני עם נועם וקרן, נועם משמש משהו שקרוב לדמות אבהית, ואני מתרפקת על זה, למרות שקשה לקרוא אבא למישהו שמבוגר ממך רק ב־12 שנים".

מה היה קשה כל כך בבית שלך?

"לראות את הבתים של חברות שלי ולחזור הביתה היה מאוד קשה. בבית הייתי נועה מסוימת, ואיך שהייתי יוצאת החוצה הייתי נועה אחרת. שמתי על עצמי מסכה גדולה וחייכתי לכולם. הסתרתי הכל. מגיל קטן היו לי מלא חלומות — להיות כוכבת, להיות זמרת מטורפת, ושחקנית. זה מה שהשאיר אותי שפויה. זה הכי קיטשי, אבל אמרתי לעצמי: אסור לי למות עד שאני אגיע לשם. פחדתי למות במלוא מובן המילה בגלל המצב בבית. והיו פעמים שהייתי קרובה לזה".

ניסית לפגוע בעצמך?

"כן, פגעתי בעצמי. היה לי הרס עצמי נורא גדול".

מה נשתנה הלילה הזה

המחזה "ליל סדר", שקרן פלס כתבה לו את המוזיקה וכרמית דבורי, חברתה הטובה של פלס, מביימת, מתאר בית פצוע ומרוסק שיש בו גם אלימות. בנוסף, מתוארת שם פגיעה מינית קשה שחווה הגיבורה. לנועה חשוב להסביר כי המחזה מבוסס אמנם על סיפור חייה, אך לא כל הפרטים בו קרו לה במציאות, ובמיוחד, היא מדגישה, לא כל הדברים שעוברת הגיבורה עם הוריה ואחיה אכן התרחשו בעולם שמחוץ למחזה. גם על התקיפה המינית שחוותה היא מבקשת למעט במילים. "אני חושבת שזה פחות רלוונטי לומר מה מכל מה שמתואר במחזה קרה במציאות ומה הוא חלק מתהליך הכתיבה", היא אומרת. "כתבתי את המחזה על בסיס דברים שקרו, ושכל אחד יבין מה שהוא רוצה. בעיניי לא צריך לדעת מה אמיתי ומה לא. אני לא רוצה שההצגה תהפוך להיות צהובה. בא לי לעשות מזה אמנות".

אירוע אחד התרחש במציאות ממש כפי שהוא מתואר במחזה. נועה, חיילת בודדה בת 19, מוזמנת לערב ליל הסדר אצל משפחה מארחת, כשבמהלך הסדר נוצר קשר מיוחד בינה לבין אם המשפחה, קשר שמציף מעל פני השטח זיכרונות שחושפים עבר קשה.

עם המשפחה המאמצת

בחרת לקרוא לגיבורה נועה, ולמקם אותה בליל הסדר, הערב שבו הגעת לבית של קרן ונועם. הרי יכולת להסתתר מאחורי שם אחר ולהעביר את ההתרחשויות לחג אחר.

"בחרתי בזה דווקא משום שליל הסדר היה אירוע מכונן בחיי, אירוע שהפך לי את כל החיים. שואלים בפסח 'מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות', ומבחינתי הוא השתנה לגמרי. כל ליל סדר קודם הייתי משאירה כיסא לאבא שלי, למקרה שיגיע. בכל חג הייתי מחכה לו שיגיע, מפנטזת עליו, שואלת את אמא איפה הוא. הייתי מוקפת בחברות שיש להן אבא שמחבק אותן, לוקח אותן מבית הספר, מרים אותן בזרועותיו, אומר להן 'יפה שלי, איזו שמלה יפה יש לך'. הייתה לי פנטזיה גדולה על הדמות האבהית. חלמתי שהוא יבוא, ירים אותי, יקרא לי יפה שלי, ילדה שלי, חיכיתי לך, התגעגעתי אלייך, והוא מלכתחילה לא עשה את זה".

הזמנת בכלל חברות לבית שלך?

"כמעט שלא. גם גרנו בדירת עמידר, אז הייתי מתפדחת להביא חברות. הדס, חברתי הטובה, היא היחידה כמעט שבאה אליי. בדרך כלל הייתי מייצרת תחושה שהרבה יותר כיף לי לבוא אל החברות. ממציאה תירוצים. רק את הדס שיתפתי במה שעברתי".

מחזה הביכורים שלה הוא לא ניסיון הכתיבה הראשון של בל, שכיכבה לראשונה על המסך כשהתחרתה בעונה האחרונה של "הכוכב הבא". כן, בתוכנית שבה קרן פלס שימשה כמנטורית. "את השיר הראשון שלי כתבתי בגיל 15, אבל הייתי כותבת את יומני היקר מאז שידעתי לכתוב", היא מספרת. "כשהייתי בורחת מהמציאות, הייתי שמה אוזניות ומוזיקה ונכנסת למוד של כאב. הייתי שומעת רדיוהד וגם הכי הארד־קור, מוזיקה גותית מפחידה. האמנתי אז באלוהים. הייתי מניחה את היד על המזוזה, ואומרת, היה לי יום מאוד קשה, אבל אני מאמינה שנתת לי להתנסות בו בגלל שחשבת שאני אהיה מסוגלת לעבור אותו. אני אשתדל. תודה אלוהים. הייתי גם יושבת על החלון, עם הרגליים החוצה, רואה איזה כוכב מנצנץ ובטוחה שזה אלוהים, והייתי מדברת איתו על דברים קשים שעברתי לצד דברים טובים ומבקשת שיהיה לי טוב".

יש סיכוי שאת ואמך תחזרו להיות קרובות?

"אני סולחת לה על הכל ואני אוהבת אותה אהבת נפש והיא תמיד תהיה אמא שלי, אבל אני לא יכולה להכניס אותה לחיים שלי. בטח שלא עכשיו. זה ימוטט אותי מחדש. זה לא בריא לי. פגשתי אותה לפני שנתיים והרגשתי שאני מתגעגעת אליה. יש לה מגע נעים, והתגעגעתי אליו, אבל הסתכלתי עליה ואמרתי, אני עדיין לא מרגישה שאני הבת שלה. החברה שלי הדס לפעמים מעבירה לי הודעות בשמה. כשהייתי בכוכב הבא היא ניסתה ליצור קשר. אין לי את המספר שלה, מהחלטה, אז היא יצרה קשר עם הדסי, וכתבה 'אני רק רוצה להגיד לה שהיא מדהימה בכוכב הבא'".

ומה עם שאר המשפחה?

"הייתה חתונה משפחתית לפני שלוש שנים. זאת הייתה חתונה שגם אבא שלי היה אמור להיות בה וגם אמא. אמרתי לעצמי, מהמקום הכי ילדותי, אני אתלבש יפה, אני אדפוק הופעה, אני אהיה כוסית. רציתי שהם יראו אותי במקום שבו אני נמצאת היום. סיפרתי את זה לקרן, והיא עמדה בדלת ולא נתנה לי ללכת. זה היה אחד הרגעים היותר מרגשים שחוויתי בבית שלהם. הרגשתי שהיא שומרת עליי".

הו מיי גוד

לבית של קרן פלס ונועם טור וילדיהם אורי ולונה נועה הגיעה כשעוד שירתה בלהקת חיל חינוך. היא התגוררה אז יחד עם עוד חמש חיילות בודדות נוספות בדירה ברמת־גן שסידרה להן העמותה לילדים בסיכוי. "העובדת הסוציאלית שמלווה את הנערות התקשרה אליי ואמרה, 'נעה'לה, מה את עושה בחג?", היא חוזרת לרגע ההוא. "'כלום', עניתי, 'אני בדירה'. 'יופי', היא אמרה, 'כי נועם טור וקרן פלס רוצים לארח חיילת בודדה. את רוצה?' 'אני אבדוק', אמרתי בצחוק. הגיעו אליי ממש בפוקס. שתי בנות אחרות היו אמורות להגיע ואז הבריזו, והם פנו אליי. קרן צילצלה אליי ואמרה, 'הבנתי שאת מגיעה אלינו', ואז צרחתי בכל הדירה, 'הו מיי גוד, קרן פלססס!' חוסר פרופורציה משווע", היא צוחקת.

החיוך הוא סימן ההיכר של בל, גם החיבוק. כשהיא מחבבת, היא מחבקת, והמון. אולי זה, היא מודה, פיצוי על הצורך באהבה. "הגעתי לקרן ולנועם לליל הסדר במטרה להיות שלוש שעות, זה מה שאמרו לי בעמותה, ואז קרן אמרה לי 'את ישנה אצלנו'", היא מספרת. "לא הבנתי מה התפקיד שלי במערכת, אבל אחלה, אני זורמת. למחרת החזירו אותי לדירה של העמותה של ילדים בסיכוי, מתה לספר את זה למישהו למרות שביקשו שלא נספר. ואז קרן התקשרה ואמרה 'היה לנו ממש כיף אתמול. אני רוצה שתבואי אלינו גם השבוע'. לאט־לאט הגעתי לעוד פעם ואז לשישי־שבת. לא הרבה אחרי קרן התקשרה ואמרה 'אני ונועם רוצים שתעברי לגור איתנו. יהיה לך קרוואן משלך. אנחנו יודעים שאת בת עשרים, ואנחנו מודעים לפרטיות שלך. את יכולה להביא בנים. הכל בסדר. ביי נועה'. ואז אמרתי לחברה שהייתה לידי 'אני עוברת לגור עם נועם טור וקרן פלס'. סוף־סוף יכולתי לספר את זה. זה פאקינג סיפור סינדרלה'".

מתי סיפרת לקרן ונועם את סיפור חייך?

"סיפרתי לקרן לאחר ליל הסדר. השעה הייתה ארבע בבוקר. היא הסתכלה עליי ואני עליה, היה רגע של שתיקה, ואז אמרתי לעצמי, בלב, יש כאן פיל לבן בחדר. אני חיילת בודדה, נכנסת לבית שלהם ויש שתיקה. אמרתי לקרן 'אם את רוצה לשאול אותי משהו, את יכולה'. ואז היא אמרה לי 'אני לא רוצה לשאול אותך כלום, רק אם את בקשר עם אמא שלך'. וזהו. מפה הכל זרם. סיפרתי לה את הכל, בלי פילטרים. הייתה התרגשות ואהבה נורא גדולה אחרי שסיפרתי לקרן. אני באמת מעריצה שלה, כאדם וכאמן. היא לא רק מוזיקאית מוכשרת, גם אדם".

איך את קוראת להם — קרן ונועם? אבא ואמא?

"קרן ונועם, למרות שלאחרונה אנחנו קצת חזק באבא ואמא. 'אבא בוא הנה', 'ילדה גשי'. לא מובן מאליו שיהיה כזה חיבור. אני מרגישה שאורי ולונה הם כמו האחים שלי. בהתחלה היו רגעים שרציתי לעזוב את הבית של קרן ונועם, הרגשתי שטוב פה מדי. לא ידעתי איך להתמודד עם הטוב הזה. הרגשתי גם חוסר שייכות. הם גם לא ידעו איך לקטלג אותי. כדי לשמור עליי, קרן הייתה מציגה אותי ואומרת 'זאת נועה, חברה שלי'. וזה היה מקסים כי אני לא ידעתי איך לקרוא לעצמי. עכשיו זה הרבה יותר פשוט. אני מרגישה שאורי ולונה הם כמו האחים הקטנים שלי".

את יכולה לדמיין איפה היית היום אם לא היית אצל קרן ונועם?

"סביר להניח שלא הייתי משלימה את השירות הצבאי. להיות בלהקה זה להיות המון שעות לבד בבית. גם לא הייתי מופיעה ויוצרת כמו עכשיו. ובהחלט יכול להיות שגם הייתי מנסה להתאבד. היום אני בחיים לא אנסה. ניצחתי".

ועכשיו, כשניצחת, יש סיכוי לאיחוד עם המשפחה הביולוגית שלך?

"למשפחה הביולוגית שלי אני לא אחזור כמשפחה. הם כבר רוצים לראות את ההצגה, במיוחד אמא שלי, וזה מחריד אותי. אני בלחץ מזה. אחי התאום סימס לי. אני לא חושבת שהיא יודעת על מה ההצגה ממש. אני מאמינה שיהיה לה מאוד קשה לראות אותה".

איך תגיבי אם תראי אותה בקהל?

"אני אמשיך לשחק, כי אני שחקנית. ואני אשמח לחיבוק ממנה אחר כך".

הריאיון פורסם במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות"