הסיבה שבגללה דייטים ראשונים זה נורא
הייתי מעדיפה שהבחור יספר לי על הספר האחרון שהוא קרא, ואם הוא עשה לו משהו. שיחלוק איתי דבר מה בעל ערך אמיתי, וחשוב יותר - שיאפשר לי ולו לשתוק ביחד. זה אפילו לא משנה אם הערב יסתיים בסקס או לא, כי ניתן לעצמנו להתפשט עוד לפני שהבגדים יפלו אל הקרקע
כשהתקרבנו לשולחן, לרגע הוא התלבט אם לשבת לצידי או מולי. זו הייתה בדיוק המטאפורה שהזדקקתי לה כדי להבין למה אני כל כך נגד סצנת הדייטים הפורמלית. אפילו הישיבה עצמה דומה לריאיון עבודה. אני, אגב, תמיד מעדיפה שהבחור ישב לצידי, וממש לא אכפת לי אם נסיים את סדרת השאלות שעה קודם לכן כי רצינו אחד את השנייה ולא יכולנו להתאפק. הוא סיפר לי שהוא מעריץ שרוף של רד הוט, וחייכתי חיוך רחב כי גם אני. תהיתי לעצמי אם הוא יבין על מה אני מדברת כשאני אומרת שתל אביב בשבילי היא כמו לוס אנג'לס בשביל אנתוני קידיס, אבל לא אמרתי כלום. ציינו עובדות, לא רגשות או משהו שקרוב לזה.
הוא ביקש לדעת אם יש לי קעקועים, וכמה. סיפרתי לו שיש לי רק אחד, וכך זה יישאר. בהמשך הוא גילה לי שהוא עושה את הכביסה שלו בעצמו, עובדה ששימחה אותי מאוד. מיותר לציין שבפגישה אמרתי דברים שעדיף היה לי לא להגיד אותם, לפחות לא בהתחלה. לא שתיתי כמו ש"ליידי" אמורה לשתות, וחוץ מסדרת השאלות הברורה בחרתי לשוחח איתו על הקדנציה של נתניהו ועל סקס, כמובן. אומנם היה נראה שהוא מחזיק בדעות פוליטיות די זהות לשלי, אך אני יודעת שזה לא המתכון הכי נכון ושאני לא אמורה להתנהג כך, ובטח שלא לעשות את "הנורא מכל" ולשכב איתו באותו הערב.
כשהתהלכנו על השדרה בחזרה לחניון, החזקנו ידיים. היה לי נעים ולכמה רגעים שקעתי בחמימות הזו. אל תתני לזה לתעתע בך, אמרתי לעצמי בראש, מודעת לכך שאני סנטימנטלית מדי כשזה מגיע לשילובי ידיים, ושזה לא פקטור לכלום. הבחור מצא חן בעיניי מאוד באותו ערב, אבל אני שונאת את זה. אני שונאת את הניסיון להספיק לגלות כמה שיותר דברים על הבן אדם השני, את הקצב המהיר והאנליטי שבו הפגישות האלו מתנהלות. הם תמיד דרשו לשמוע פרטים עליי, ותמיד סיפקתי להם אותם, מתובלים בשנינות על מצע של הומור קליל ולא מחייב. הם טעו לחשוב שזה אומר משהו. שחלקתי איתם מידע או אמת כלשהי. הם טעו לחשוב שהם מכירים אותי עכשיו ויודעים מי אני. אבל הם לא. לא באמת.
בין שתיקות לשיחה על חלומות
אז נכון שזה רק דייט ראשון ולא צריך לקפוץ מעל הפופיק, אבל אפשר לפחות לנסות. אפשר לא לשאול את השאלות הבנאליות והלעוסות האלו. אפשר לא לנסות להציג את עצמנו באור הטוב ביותר שלנו כי נו, באמת, אני לא צריכה לספר לכם כמה מזויף זה. רוב הדייטים הראשונים נערכים בשעת הערב, במקום ציבורי, וכמובן שמעורב בסיפור אלכוהול, אפילו אם זו רק כוס בירה אחת. אבל מה עם כל אותם האנשים שזה לא מתאים להם? מה הם אמורים לעשות?
הייתי מעדיפה שהבחור שאני יוצאת עמו ישאל אותי "על מה את חולמת?", ויגלה לי את חלומותיו שלו. חלומות הם הדבר הכי חשוב שיש לנו בחיים הציניים האלו, ואני תמיד אוהבת להסתכל על בן אדם כשהוא מדבר על החלומות שלו. זה מלמד עליו המון. אני אוכל להסתכל על הבלורית המוזהבת שלו (שתנצנץ בשמש כי נפגשנו בצהריים לפיקניק), והוא יוכל לזהות ולספור את כל גומות החן שיש לי כשאני מחייכת.
הייתי מעדיפה שהבחור יספר לי על הספר האחרון שהוא קרא, ואם הוא עשה לו משהו. שיחלוק איתי דבר מה בעל ערך אמיתי, וחשוב יותר - שיאפשר לי ולו לשתוק ביחד. זה אפילו לא משנה אם הערב יסתיים בסקס או לא, כי ניתן לעצמנו להתפשט עוד לפני שהבגדים יפלו אל הקרקע, והוא לא יחשוב שזה הופך אותי לזולה. אני רוצה להיות מסוגלת לדבר איתו, זה מה שאני חושבת לעצמי בכל פעם שאני נתקלת בבחור פוטנציאלי.
אבל לפני שמדברים, צריך לדעת לשתוק. רוב האנשים לא יכולים לסבול שתיקה והם תמיד מנסים למלא את האוויר במילים, אפילו זמזום, העיקר שלא יהיה שקט. הם מפחדים מזה. נוכל להפוך את הדייט הזה לראשון מתוך הרבה. וגם אם אנחנו לא פותחים עדיין את הלב, נוכל להיפתח כשני אנשים. נוכל לחוות אחד את השנייה כבני אדם. נוכל ליהנות, לחדש, להרוויח שיחה נעימה, בילוי טוב ובמקרה שכל זה יצליח לנו, אולי נוכל אפילו להתאהב.
דייט שני עם הבחור התורן אכן התקיים, אם אפשר בכלל לכנות אותו "דייט". הפגישה כללה מיטה גדולה, שתי כוסות ובקבוק ויסקי אחד. איזו הקלה, חשבתי לעצמי כשגיליתי שאנחנו באותו הווייב כעת, אבל שוב לא יכולתי שלא לתהות האם זו שיטת הדייט הראשון שאכן צריכה להשתנות, או שמא זאת אני שצריכה להתאים את עצמי אליה.
