האגדה לבית פטנה

נפתח בתרגיל אסוציאציה: מה הדבר הראשון שעולה בראש כששומעים את צירוף המילים "מועדון היאבקות" בישראל? ל־90 אחוז מאיתנו תקפוץ תמונה של יוצאי בריה"מ גדולי ממדים בבגדי גוף צמודים מדי, שמתאמנים במקלט מאובק אי־שם (כן, זה גם תרגיל בסטריאוטיפים שבהם אנחנו תקועים).

עכשיו דמיינו שלושה אחים – יעקב, יצחק ומשה – בנים למשפחת פטנה שעלתה מאתיופיה ב־2006, ותזרקו אותם לתוך זירה שממנה הם יוצאים עם מדליות באליפות אירופה. מפתיע? אולי, אבל לא כשפוגשים מקרוב את יעקב בן ה־17, שזורק בחיוך רחב ובטוח: "אנחנו האתיופים הראשונים בענף ההיאבקות בישראל ורוצים להגיע הכי רחוק, להיות אלופים אולימפיים".

"אנחנו האתיופים הראשונים בענף בארץ". האחים פטנה(צילום: עוז מועלם)

הרבי, הבאבא ושמשון

בקצה רחוב צדדי בעיר רחובות, בין בית ישן עם חצר מלאה עשבים לשלט דהוי שמכוון למועדון שחמט, נמצא מועדון ועליו השם "קידום היאבקות רחובות", אשר שייך ונתמך על־ידי אגף הספורט של החברה העירונית. בתוך המבנה הצנוע מסתתר אחד הסיפורים היפים ומחממי הלב שיצא לנו לפגוש לאחרונה במסעותינו בדרכים.

יעקב פטנה (אברה במקור) היה הראשון שנכנס לעולם ההיאבקות, ואחרי זמן־מה סחב את האחים יצחק (מלקמו, 14) ומשה (אמרה, 12) לענף שמילא פתאום את חייהם. השלושה הם אלופי ישראל בגילים שלהם, ויעקב לקח את התואר גם בתחרות הבוגרים. לא מזמן הם יצאו לאליפות אירופה בדנמרק וגם שם זכו לעלות על הפודיום. יצחק חזר הביתה עם מדליית זהב, יעקב ומשה עם ארד.

כמו בכל סיפור ספורט טוב, גם פה יש דמות משמעותית של המאמן המבוגר, שמשלב להט וקשיחות של פעם לצד אכפתיות נוגעת ללב. פה קוראים לו לב צימקינד, והוא ליהוק מושלם לתפקיד. בן 61, נולד בבלארוס, עלה לארץ בינואר 1989. באוקטובר של אותה שנה הקים יחד עם יורם אורנשטיין את מועדון ההיאבקות ברחובות.

"אם אתה בא לעשות פוליטיקה, אל תבוא. אם אתה בא בשביל כתבה מהלב, אז תגיע" – הוא נבח עליי בטלפון, במבטא נפלא וזועף, כשסיפרתי לו על כוונתי להכין כתבה שתעסוק באחים פטנה.

לקח את האחים תחת חסותו. לב צימקינד(צילום: עוז מועלם)

הגענו. כדי להיכנס לזירה בה נערך האימון אנחנו עוברים דרך חדר קטן, מעין משרד צפוף להפליא שבו אפשר למצוא שולחן עם מחשב. מתחתיו מונחים עשרות בקבוקי שתייה קלה ("זה בשביל הגרוזינים שבאו להתאמן איתנו", מסביר צימקינד), כוסות, מקרר, וכמובן אינספור גביעים, מגינים ודגלונים מהתחרויות השונות.

"זה מועדון שממנו יצאו שלושה אלופי עולם, שניים עד גיל 20, איבן אלכסנדרו והנרי פפיאשוילי, ואחד בתחרות בוגרים – גוצ'ה ציציאשוילי", מתגאה המאמן הוותיק. בין תעודות ההוקרה המאובקות שתלויות על הקיר בולטות שתי תמונות, שכאילו לא ממש קשורות. אחת של הרבי מלובביץ' והשנייה של הבאבא סאלי. בלי האמונה צסק"א לא הייתה אוכלת אותה, וגם לא עשרות מתאבקים אימתניים שעולים על המזרן מול האחים פטנה.

מסביב לזירה מונחים מספר מכשירי כושר וכוח, ומאחור אפשר להבחין בציורי ענק שביניהם בולטת דמות תנ"כית עם רעמת שיער מרשימה – שמשון הגיבור. על המזרן מסתובבים לא מעט מתאבקים בגילאים שונים, ומבחינת צימקינד כולם גיבורים. הוא רק צריך לכוון, לנזוף, לחבק ולדרוש מהם משמעת ומחויבות טוטאלית. לפני שבוע וחצי נערכה אליפות ישראל לבוגרים, ומועדון רחובות גרף שם 13 מדליות בעשרה משקלים שונים – שש זהב, שלוש כסף וארבע ארד.

את אחת המוזהבות, כאמור, לקח יעקב, שמתחרה גם בקדטים וגם בבוגרים. הוא היה הראשון שהתחיל במסע ופתח את הדלת לאחיו הקטנים: "זה התחיל בבית הספר 'ישורון' בראשון־לציון, בו לב עובד כמורה לחינוך גופני. תמיד הייתי ילד אש, כזה שאוהב להתחרות, לנצח, שונא להפסיד. הייתי משחק כדורגל, ולב קלט כבר בהתחלה שאני טיפוס תחרותי, בנאדם אגרסיבי שאוהב אקשן וחייב תמיד לנצח. בהתחלה הוא לקח אותי לנבחרת ריצה, ואז המליץ לי לבוא למועדון ההיאבקות ברחובות. הכל התחיל פה, התחלנו להתאמן ולבנות את האישיות".

צימקינד בפעולה(צילום: עוז מועלם)

צימקינד: "בכיתה ו' המחנכת שלו אמרה לי: 'הוא עושה קצת בעיות, אני לא רוצה שיתחיל להידרדר'. לקחתי אותו להיאבקות. אחרי שלוש שנים הצטרף גם אח שלו, יצחק, ואחרי שנה גם משה. היום, ברוך השם, שלושת האחים לומדים טוב, מתאמנים טוב, הם גברים".

"יאללה, אתם גברים"

שלושת הגברים האלה קמים מדי יום בשש וחצי בבוקר כדי לארגן לעצמם תיק ולנסוע בשני אוטובוסים משכונת רמת אליהו בראשל"צ לבית הספר ברחובות. משם הם ממשיכים לחדרון קטן שנמצא בתוך מועדון ההיאבקות כדי להכין שיעורים, נחים קצת ובשעה 6 בערב מתחילים אימון, לעיתים כפול. בשעת ערב מאוחרת הם עושים את הדרך חזרה הביתה. "אנחנו נכנסים לפה ראשונים ויוצאים אחרונים", מספר יעקב.

אז מתי חוזרים הביתה?

"זו שאלה... קשה", מחייך יצחק בהשלמה. "ביום הכי קל אנחנו מגיעים הביתה בעשר. זה הכי מוקדם. אם סיימנו אימון בשבע וחצי, נושמים משהו כמו עשר דקות בשביל להירגע, ואז רואים מה חסר לנו – אולי אימון כושר או אימון זריזות. אנחנו מוסיפים כמה שיותר, יותר מהממוצע, רוצים להשתפר ושנגיע לכמה שיותר הישגים. אז עובדים על עוד כושר, עוד טכניקה, וגם עושים תרגולים אישיים בינינו".

יעקב: "כשיוצאים מהמועדון, עוד פעם שני אוטובוסים לראשון, מגיעים הביתה בסביבות אחת עשרה וחצי, אוכלים משהו, הולכים לישון ולמחרת בבוקר שוב אותו דבר". כשאני שואל מה ההורים, נצוך וגטנט, אומרים על כל עניין ההיאבקות, משה עונה כמעט באוטומט: "הם מרוצים" (לשלושה יש עוד אחות גדולה ושני אחים קטנים).

"רוצים להביא כבוד". יצחק פטנה (מימין) באימון(צילום: עוז מועלם)

יעקב מוסיף: "אמא קצת דואגת, פוחדת עלינו. אבל אבא כזה 'בסדר, יאללה, אתם חזקים, אתם גברים'". ומשה מסביר: "כן, מפחדת שניפצע. וגם מזה שאנחנו חוזרים בחושך, לא יודע".

במה ההיאבקות תרמה לכם?

משה: "כיף לבוא לפה, זה ספורט טוב וזה עוזר. בבית ספר יודעים עלינו, אז יותר אוהבים אותנו וכאלה". יצחק: "זה מאוד תרם לי בחיים. אם לא הייתי בא לפה, הייתי יכול לעשות דברים אחרים בשכונה. דברים לא טובים".

יעקב: "אצלנו בשכונה יש בני נוער שמעשנים, שותים ומזריקים לא יודע מה. הרבה בלגן. כשאני רואה את החברים שלי, אני מצטער עליהם, באמת חבל עליהם'".

יצחק: "אם היו לוקחים אותם יותר מוקדם, אולי אפשר היה לעזור להם. אבל לא היה מי שייקח אותם ויעזור כמו שעזרו לנו. אם המאמן לב לא היה מזהה את הפוטנציאל של אחי, יכול להיות שגם אנחנו היינו נשארים שם מאחור. חוץ מזה שאנחנו רוצים להביא הישגים, להביא כבוד למדינה. ולפני הכל, המקום כאן הציל אותנו".

כיף להסתובב עם צימקינד במועדון שלו. הוא עובר בין התמונות שתלויות סביב הזירה ויורה אינפורמציה מפורטת על כל מתאבק ותחרות שמופיעים בהן. לא משנה אם זו תחרות בקהיר או מחנה אימונים בגיאורגיה, צימקינד זוכר כל פרט. בין לבין הוא זורק הערה לצעיר שלא הכניס כתף כמו שצריך, ומזהה בזווית העין ילד שמחפף בקצה האולם ושואג לעברו נזיפה. כשילד אחר ניגש אליו בוכה כי יש לו בחילה, הוא מחבק אותו ומברר מיד אם הפרטנרים שלו לתרגיל הציקו לו.

"הולכים מכות, אבל בין אחים שאוהבים". יעקב, יצחק ומשה(צילום: עוז מועלם)

"כבר יודעים לדבר רוסית"

כשאני שואל את האחים פטנה איך החיבור עם המאמן, יעקב עונה: "הוא משוגע, אבל זה טוב. הוא כמו אבא שלנו, כועס עלינו, מקשה בכל מה שקשור בלימודים, אבל זה הכל כדי שנצליח. הוא בנאדם שאוהב ערכים לפני הכל. הקשר שלנו איתו מצוין ואנחנו כבר יודעים לדבר רוסית. אני מבין כל מה שהוא אומר ויודע גם לכתוב ברוסית".

יצחק: הוא מדבר עם המורים שלנו. חשוב לו שנהיה תלמידים טובים".

צימקינד, אפשר להגיד שאתה מאמן קשוח, אפילו קצת משוגע?

"לא יודע, תשאל את הילדים. צריך להיות משוגע, אבל במסגרת. צריך לדעת מה מותר, מה אסור ואיך לקדם את הילדים. אתה צריך לדבר איתם מהלב שלך, כשאתה מדבר מהלב, הם גברים. כשאתה מדבר בצחוקים, הם לא מתקדמים. הם צריכים לדעת מה המטרה שלהם בחיים, מה המטרה שלהם היום באימון, למה הפסידו, למה זה לא התקדם ואיפה כל אחד טעה. רק ככה מתקדמים".

במה ההיאבקות תורמת להם?

"תורמת המון לאופי ולחינוך שלהם. תסתכל על שלושת האחים. הם הרבה יותר בוגרים מילדים בגילם ועובדים הרבה יותר קשה. גם להכין שיעורים, גם להתאמן פעם או פעמיים ביום, גם לרוץ לתחרויות ולהתמודד מול אמריקאי או רוסי או הולנדי, זה מוסיף לביטחון שלהם".

למעשה, יצא לך לגדל את בני העדה האתיופית הראשונים בענף?

"תשמע, הכל מלמעלה. כשאני עליתי לארץ לפני 29 שנה לא חשבתי שאפשר להתקדם בישראל בהיאבקות, אבל הנה זה קרה. אומרים שלכל בנאדם יש את המקום שלו בעולם הזה".

יעקב מעדכן: "אף אתיופי לא יודע מה זה היאבקות, אנשים בשכונה שואלים אותנו 'מה זה, מכות? MMA?', ואנחנו אומרים להם 'לא, זה ספורט אחר לגמרי, הכי טוב שיש".

מה החלום שלכם?

יצחק: "או־הו, חלום גדול. יש לנו חלום משותף".

יעקב: "להיות אלופים אולימפיים".

יצחק: "וגם להיות אלופי אירופה ואלופי עולם".

אתם הולכים מכות בבית?

יעקב קופץ: "הרבה. אבל מכות בין אחים שאוהבים זה את זה".

ומי מנצח?

יעקב ויצחק מצביעים על משה הקטן: "הוא!", וצוחקים צחוק גדול.