שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "שנה של מחשבות מופלאות": לאבד את הבעל והבת ולכתוב את האבל
    בשנה שלאחר מותו המפתיע של בעלה, הסופרת והעיתונאית ג'ואן דידיון הייתה צריכה להתמודד גם עם הטיפול במחלתה של בתה, שמתה כמה חודשים לאחר צאת ספרה האישי, בו היא חוקרת את האבל בכנות, תבונה וללא רחמים עצמיים

    כמה ימים אחרי אשפוז בתה היחידה, בעקבות הסתבכות של מה שנראה כשפעת, כשג'ואן דידיון ובעלה, הסופר ג'ון דאן, שבו מביקור בבית החולים לדירתם הניו־יורקית, התמוטט ג'ון מול עיניה של ג'ואן ומת בעקבות אירוע לב. ב"שנה של מחשבות מופלאות" - שראה אור במקור ב־2005 ויוצא עכשיו בעברית במהדורה מחודשת - מתארת דידיון את שנת האבל שחלפה ממותו של מי שהיה בעלה במשך 40 שנה. שנה איומה שמלוּוה בהשתקמות ושוב התמוטטות ושוב השתקמות של בתה החולה קווינטנה, שנפטרה גם היא בסופו של דבר, כמה חודשים אחרי שהספר ראה אור.

     

    הממואר הזה, של הסופרת והעיתונאית האמריקנית החלוצית, כתוב בכנות ובתבונה וברהיטות ובדייקנות, על נושא שקשה שלא להזדהות איתו. אחת התֶמות החשובות כאן בתיאור האבל - זו שנתנה לספר את כותרתו, ושמוחמצת בתרגום העברי - היא חוסר הרציונליות של האבל."'The Year of Magical Thinking" הוא נקרא באנגלית, כש"חשיבה מאגית" היא האמונה הלא־רציונלית בכוחן של מחשבות. דידיון מתארת לא מעט רגעים שבהם האמינה שאם תחשוב בצורה מסוימת, או לא תחשוב בצורה מסוימת - המוות של בעלה יתבטל. החשיבה הלא־רציונלית הזו, האופיינית לאבל, מקבלת כאן חיזוק בשל צירוף המקרים הנורא (הכמעט-מאגי) שנקלעה אליו דידיון.

     

    בכלל, דידיון דנה בפן המחשבתי של האבל מכמה צדדים, למשל בתיאור הניסיונות לשלוט במחשבותיה, שלא יובילו אותה לזיכרונות כואבים מנשוא. היא עוסקת גם בתופעות אחרות שקשורות באבל, תוך דיון בספרות מקצועית המוקדשת לתחום, בצד עיון ביצירות ספרות רלוונטיות מהקאנון. "בצוק העיתים, כך לימדו אותי מילדות, עלייך לקרוא, ללמוד, לנסות לפענח, לפנות לספרות", היא כותבת. "ידע הוא כוח. בהתחשב בכך שהאבל הוא עדיין מקור הסבל הנפוץ ביותר, הספרות שנכתבה בנושא נראתה לי זעומה להפליא. היה היומן שניהל ק"ס לואיס אחרי מות אשתו (...) הייתה כל התת־ספרות, מדריכי עזרה עצמית להתמודדות עם המצב. חלק מהמדריכים 'מעשיים' וחלקם 'נותני השראה', אך שני הסוגים חסרי תועלת ברובם (...) זה הותיר את הספרות המקצועית, המחקרים שערכו פסיכיאטרים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים, שבאו אחרי פרויד ומלאני קליין".

     

    דידיון מנטרלת באלגנטיות את המוטיב הלא־נעים של רחמים עצמיים, שעלול להשתלט על ממואר מסוג כזה, באמצעות דיון ישיר בנוכחותם. גם הרכיב העיוני־מסאי שיש בטקסט, אותה התבוננות עצמית בטיב האבל בסיוע ספרות אקדמית ויצירות קנוניות, עוזר לנטרל את הרחמים העצמיים. אבל מה שהופך את הקריאה בספר למעניינת במיוחד, לפחות בשבילי, מעבר לטיבו ולהזדהות שהוא מעורר, הם שני יסודות נוספים.

     

    מתוך הסרט על ג'ואן דידיון,
    הסופרת האמונה על שפת הנפש מנסה להשתלט על שפת הגוף. מתוך הסרט על ג'ואן דידיון, "המרכז לא יחזיק מעמד", נטפליקס

    הראשון הוא הפן הרכילותי, לא במובן הצהוב והנמוך של המילה. מכיוון שדידיון ובעלה היו סופרים פעילים וידועים, הספר כולל כמה אנקדוטות ופרטים מעניינים על חיי אנשים כותבים בארצות־הברית. למשל הסיפור שלפיו שכרה דידיון בשנות ה־60 בית מאלמנתו של תסריטאי "האזרח קיין", הרמן מנקייביץ', שלקחה איתה מהבית את פרס האוסקר לאותו סרט בטענה ש"אתם תעשו מסיבות, אנשים ישתכרו וישחקו עם זה". רגע רכילותי דרמטי יותר הוא זה שבו מתארת דידיון את בעלה, בדרך חזרה במונית מביקור אצל בתו, בליל מותו או יום קודם לכן (למרות ניסיונותיה היא אינה מצליחה לזכור בוודאות), מכריז בדכדוך כי כל כתיבתו היא בעיניו חסרת ערך.

     

    ויש עוד נקודה, בעלת חשיבות עקרונית יותר. דידיון היא עיתונאית וסופרת, כלומר מי שאמונה על ניתוח פעילותם של בני אדם, של סובייקטים בעלי רצון ורגש.

     והנה, מות בעלה ומחלתה האנושה של בתה, מפגישים אותה עם בני האדם כגוף, כחפץ, כאובייקט. ולתיאור בני האדם כאובייקטים ישנה שפה אחרת - שפת הרפואה. דידיון, הסופרת, האמונה על שפת הנפש, מנסה להשתלט ככל יכולתה על השפה של הגוף, שפת הרופאים ("אני זוכרת שלמדתי שמות של הרבה בדיקות ומדדים. בדיקת קימוּרה לתכנון מוטורי. בדיקת תפקוד מוח טמפורי. מדד ההכרה של גלזגו. סולם גלזגו לסיכויי החלמה"). ההשתלטות אינה קלה, במקרים רבים דידיון מודה שהיא אינה אפשרית (אי־אפשר להפוך לבעל השכלה של רופא במשך כמה חודשי מתח ומצוקה), ולעיתים אינה כדאית במגע עם רופאים שמגיבים בעוינות ("כשהשתמשתי במילה 'בצקת' הבחנתי בהתקשחות").

     

    המתח הזה בין הספרות, כשפת ההתבוננות העצמית והסובייקטיביות, לבין השפה המדעית לתיאור הנעשה בגוף ובנפש, הוא בעיניי אחד הנושאים החשובים ביותר של הספרות בזמננו. ההתקדמות המדעית של העשורים האחרונים, זו הממשית וזו המדומה, מעלה ביתר חריפות את חשיבות ההבדל בין התחושות הסובייקטיביות של חוויית הקיום לבין התיאור האובייקטיבי והמטריאליסטי של הקיום. ודידיון נוגעת בהבדל הזה בעצם מעשה הכתיבה כאן.

     

    "שנה של מחשבות מופלאות", ג'ואן דידיון, מאנגלית: אירית מילר, מטר, 162 עמודים

     

    הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות", "ידיעות אחרונות".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה ""שנה של מחשבות מופלאות": לאבד את הבעל והבת ולכתוב את האבל"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ג'ואן דידיון. מתוך "המרכז לא יחזיק מעמד", נטפליקס
    אנשים של בוקר
    7 לילות
    מומלצים