מרים פרץ: "הייתי מעדיפה שלא תכירו אותי"

שבוע וחצי אחרי שהתבשרה על זכייתה ביום העצמאות הקרוב בפרס ישראל על מפעל חיים בתחום חיזוק הרוח היהודית-ישראלית, מתארחת הערב (יום א') מרים פרץ לשיחה במסגרת ועידת "ישראל, סיפור הצלחה" של ynet ו"ידיעות אחרונות", הנערכת בבנייני האומה בירושלים. ynet העביר בשידור חי את הריאיון של פרץ עם העיתונאית סיון רהב-מאיר.

"ביום שלישי ימלאו שמונה שנים לנפילת בני אלירז", אמרה. "אלה החיים, כל הזמן לנוע, בין שואה לבין תקומה, בין שמחה לבין רגעי כאב. אם מישהו חשב שהוא בא לעולם והוא מוצא עולם שכולו פנאן, אז לא. החיים הם מורכבים. היופי של החיים זו היכולת לחיות במורכבות הזאת, שיש בה תמיד תקווה. אני מתפללת שיהיו לי הכוחות לעמוד ליד קברו של אלירז ולשתף אותו ולספר לו.

"הסיטואציה נגזרה עליי. הייתי מעדיפה שלא תכירו אותי, שלא אשב פה. עכשיו בטח הייתי מנקה את הפאנלים האחרונים בבית. ברגעי הנפילה אני מלמדת את עצמי להדליק את הנשמה. נרות זה פשוט, אני מנויה על הנרות. נרות לאליעזר, לאוריאל, לאלירז. מנויה. אפילו הילדים שלי אומרים באירוניה: אם את הולכת מהעולם יש לך רק שלושה תאריכים, או של אבא או של אוריאל או אלירז, לא פותחים עוד תאריך אזכרה ביומן. אין יותר נרות. אבל יש נר אחד שגדול מכל הנרות, הוא הנשמה שלנו.

"כשאנחנו בדאון, נופלים, איך מדליקים את הנשמה הזאת? אדם צריך ללמוד להדליק אותה. אני מדליקה אותה בכמה אופנים. לא נעים לי לומר מהם, אחד מהם כבר היה פה, אבל כשרע לי אני קצת פותחת מוזיקה, רגל ימין זזה, רגל שמאל מתחילה לנוע, יד ימין, יד שמאל, כמו פרח שנפתח, לאט לאט, כך גם באה הגאולה, לאט לאט.

"אני הולכת לחנות וקונה גלידה אלף קלוריות, כדי שהנשמה תתעורר קצת. יוצאת החוצה, לא להישאר באותו מקום. להחליף בגד, להסתפר, לק, טיפת אודם, לעשות שינוי, ולקום. אנחנו בוחרים את הדרך של חיינו. אנחנו בוחרים אם אנחנו רוצים להישאר כל היום בבכי או לקום".

מרים פרץ, היום(צילום: מוטי קמחי)

על הגעתו של השר בנט סיפרה פרץ שניסתה להתחמק: "אמרתי, אמציא איזושהי שעה מאוחרת כדי שהשר יהיה עייף. אמרתי 21:30 בערב. אמרו יקפוץ לשתי דקות. הגיע, אני ראיתי שהוא קודם כל רזה וזה הפריע לי, אמרתי 'השר, אתה לא נשוי למרוקאית. אולי אכין לך קצת קציצות ואורז'. לא ראיתי שיש שם אנשים שמצלמים, ופתאום ראיתי שהעיניים שלו דומעות".

- יש משפט מפורסם שלפיו במהדורת החדשות אומרים בהתחלה "ערב טוב", ואז מוכיחים שעה שלמה למה זה לא נכון. את מתעלמת מאקטואליה?

"יש ביטוי של חז"ל שאני מאמצת בחיי - אתה בוחר איזו מציאות אתה רוצה בחייך. אין רע יותר מלקבור את ילדיך. אין יותר רע מזה. אז מה עכשיו, לבזבז את חיי על העוד רע? לא".

- שאלה של כן או לא. עלו כמה מאמרים על נשיאות...

"(צוחקת) אני יודעת לשטוף טוב את הרצפה של הבית שלי, אבל לא נשיאה. עזבי אותי. בתפיסת עולמי כאדם דתי לא סגרתי מעולם דלתות, אני תמיד משאירה איזה פתח קטן שייכנס האור, כל מיני אורות, ובעזרת השם, איפה שצריך אותי עם ישראל - אני אהיה שם".

שר החינוך נפתלי בנט הפתיע את פרץ, אמם של חללי צה"ל אוריאל ואלירז פרץ ז"ל, ובישר לה בביתה בגבעת זאב על זכייתה בפרס. בנימוקי הוועדה שבחרה בפרץ נכתב: "פרס ישראל למפעל חיים לשנת תשע"ח מוענק למרים פרץ, אשת חינוך ישראלית אשר שכלה שניים מבניה. מטובי הלוחמים אשר נפלו בקרבות ישראל. מאז מקדישה מרים פרץ את חייה לחינוך ולהנחלת המורשת היהודית והציונית כשהיא עורכת מסעות של הרצאות בפני בני נוער וחיילי צה"ל ואף יוצאת לקהילות ברחבי העולם וכל זאת על מנת להאיר את דרכינו ולחזק את ידינו.

"מעבר לכך, מסייעת מרים למשפחות שכולות ופצועי צה"ל. מרים היא סמל למסגרת הרוח היהודית והישראלית ומהווה סמל ומופת לנתינה ולעזרה לזולת, לחברה ולקהילה. על כל אלה מצאה הוועדה לנכון להעניק למרים פרץ את פרס ישראל בתחום החברה והקהילה".

לאחר ההודעה על זכייתה בפרס אמרה פרץ: "אני מרגישה שעין במר בוכה ולב שמח. בכי, התרגשות, רעד. ומצד שני בכי על זה שהילדים שלי ובעלי לא לידי. שאוריאל ואלירז לא פה ושאליעזר אישי לא לידי. ומצד שני - איזו זכות, איזו זכות. אני המומה, אני עוד לא מעכלת. אני לא מבינה עוד. רק אמרתי - קטונתי מלעמוד לצד האנשים הגדולים שנבחרו".

פרץ נולדה בקזבלנקה שבמרוקו בשנת 1954 ועלתה לארץ ב-1964 יחד עם משפחתה במעברת חצרים בבאר שבע. באמצע שנות ה-70 היא נישאה לאליעזר פרץ ולאחר נישואיהם עברו לגור באופירה שבסיני, שם נולדו בניהם אוריאל ואלירז ז"ל. בשנת 1982, עם פינוי סיני, עברה המשפחה ליישוב גבעון ומשם לגבעת זאב, שם היא מתגוררת עד היום ושם נולדו ארבעת ילדיהם הנוספים.

מרים הייתה מנהלת בית הספר הראשון בגבעת זאב וכיום היא מפקחת במנהל חברה ונוער במשרד החינוך. זה עשרות שנים שמרים פרץ מקדישה את חייה לחינוך.