תנו למנויי הנבחרת עדיפות לראות את מסי
פנייה נרגשת להתאחדות לכדורגל: תהיו מספיק הוגנים ותאפשרו לנו – האוהדים האמיתיים שמגיעים גם למשחקים נגד אזרבייג'אן וליכטנשטיין – קדימות לרכישת כרטיסים למפגש עם ארגנטינה. זו החלטה ערכית
נבחרת ישראל משגעת. מטלטלת אותי, מביאה אותי לדופק מואץ, מרסקת אותי אל הקרקע ולעיתים גורמת ללחלוחית בעיניים שלי. אני יודע, זה לא כזה אופנתי היום להיות אוהד נבחרת ישראל, אבל אני כבר מכור. חוץ מזה, חכו תראו, עוד מעט כולם יקפצו על העגלה ויהפכו לאוהדים, או יותר נכון לטרמפיסטים קולניים, ויריבו בתורים ארוכים וצפופים כדי לרכוש כרטיס.
מבחינתי הכל התחיל ב־6 ביוני 1999. הייתי בן 12 ואבא שלי יחד עם הדודים שלי החליטו שכולנו הולכים למשחק מול אוסטריה באצטדיון ר"ג. משחק הנבחרת הראשון שלי ומאותו רגע הכל הסטוריה, מאז הפכתי מזוכיסט.
תנו לנו חוויה מתקנת. אוהדי הנבחרת(צילום: אורן אהרוני)
המשחק ההוא היה תצוגת כדורגל שאני לא מאמין שתחזור בימי חיי, אבל מעל הכל הדהימה אותי האווירה. האחדות של הקהל (דבר שניתן לראות רק במשחקי נבחרת ובעת מלחמה), והאושר העילאי של 45 אלף חרוטים אצלי עמוק בזיכרון והפכו עבורי לחוויה מכוננת. אבל הזיכרון המתוק הזה הוא גם היום שהוביל אותי לכל־כך הרבה כאבי לב ואכזבות, שכן מאותו היום הפכתי לאוהד שרוף של נבחרת ישראל!
מיום שחרורי מצה"ל (לפני כ־10 שנים) ועד היום לא היה משחק נבחרת שהתקיים בארצנו הקטנטונת שלא הגעתי אליו. בהתחלה זה היה עם חברים שמשכתי איתי לאצטדיון, לאחר מכן עם החברה שלימים הפכה לאשתי ומדקלמת את כל שירי הנבחרת בעל פה (לא שיש כל־כך הרבה), ומאמין שבעתיד כך יהיה גם עם ילדיי. הנבחרת לא סיפקה יותר מדי רגעי אושר או חלילה הצלחות, אבל תמיד מצאתי את ה"פראייר" התורן, שאיכשהו הצלחתי להדביק בסוג של אופטימיות זעירה שהפעם זה יהיה שונה.
כפי שכולנו יודעים, הסוף תמיד היה מאכזב וכואב, ולמרות זאת המשכתי ורכשתי מינויים לכל קמפיין וקמפיין. מינוי אחד עבורי ומינוי נוסף עבור ה"פראייר" השותף, מתוך אמונה שתמיד אמצא אחד כזה ביום המשחק. בגילי אני כבר מבין: להיות אוהד נבחרת ישראל זה מזוכיזם טהור. רגעי האושר הם אפסיים ורגעי האכזבה הם דבר שבשגרה.
וכל ההקדמה הזו היא משום שהנה הגיע הרגע שבו אנחנו, האוהדים המזוכיסטים, יכולים לקבל חוויה מתקנת, נחמה קטנה שכזו במשחק ראווה שלא יקבע דבר, אבל יש בו פוטנציאל להרבה כיף – מסי וארגנטינה יגיעו רגע לפני המונדיאל לשחק נגד נבחרת ישראל. כאן אצלנו, באצטדיון עם שלטי הכוונה בעברית, מרחק נסיעה מהבית, יעלו האלביסלסטה ומסי בראשם על הדשא.
הרגע בו התאהבתי בנבחרת. ההצגה מול אוסטריה(צילום: יוסי רוט)
ולכן אני רוצה לפנות לקברניטי הנבחרת: תהיו מספיק הגונים ותאפשרו לאוהדים האמיתיים (ולא לטרמפיסטים שמגיעים רק למשחקים הגדולים) עוד רגע נדיר של אושר. תנו לאותם בעלי מינויים שמגיעים גם למשחקים נגד אזרבייג'אן או ליכטנשטיין, קדימות לרכישת כרטיס למשחק הנוצץ מול ארגנטינה ולראות את גדול הכדורגלנים בכל הזמנים במשחק מול הנבחרת שאנו אוהדים.
זו החלטה ערכית ומבחינה מעשית זה אפילו לא אמור להיות מסובך. בעידן האינטרנט ניתן לראות ללא כל מאמץ מיהם האנשים שרכשו מינויים לקמפיינים האחרונים ולהחליט שאלו האנשים להם מגיע ראשונים ליהנות ולראות את הנבחרת שאולי כחודש לאחר מכן תהיה אלופת העולם.
העיקרון פשוט: מי שרכש כרטיס כדי לראות את גוראן פנדב ממקדוניה מנצח את ישראל, הוא הראשון לו מגיע לראות את מסי מלהטט מול אותה נבחרת. כך או כך, אני יודע שאעשה הכל כדי להשיג כרטיסים למשחק הראווה בחודש יוני, אך לטעמי, ההגינות המינימלית הינה לתת זכות ראשונים לאוהדים שמגיעים גם בתקופות הקשות, ולמנוע מהם את הקשיים ברכישת כרטיסים למשחק סביבו כבר ברור כי תהיה היסטריה וביקוש חסר תקדים.
ליווינו, נסענו, דחפנו והתאכזבנו מהנבחרת שלנו אינספור פעמים, אבל תמיד עמדנו מאחוריה ולעד היא תהיה הראשונה עבורנו. הנה ההזדמנות שלה ושל קברניטיה ולהראות שאנחנו הראשונים עבורה.
לפנייה לכתב/ת 
אוהדי נבחרת ישראל
צילום: אורן אהרוני
מומלצים
