פסח בבית היהודי

כל פעם שאני מנסה להעביר עוד שבוע בלי לכתוב כאן על הבית היהודי, אז קורה משהו, וזה לא קורה. גם השבוע זה לא יקרה. למה לא? כי צפיתי בווידאו המשובח, אין מילה אחרת, של שר החינוך ושרת המשפטים שלנו, בתור ראובן ואסתי שעושים פסח. ונקרעתי מצחוק. שאפו, אחים יקרים. אתם נהדרים. מגניבים, ממש כפי שרציתם להיות.

ראיתי בווידאו הזה עוד משהו, ואני מדבר עכשיו בתור מי שמתיימר להבין משהו בנפש האדם: יש ביניכם כימיה מטורפת. רואים לכם את זה. ולא רק אני רואה את זה. העובדה שיש בין שניכם כימיה חזקה היא אחד הדברים הבודדים, כך נדמה לי, שעליו שרה נתניהו ואני נסכים בינינו.

זה לא סוד, למי שקורא את הטור הזה באופן קבוע, שיש לי עניין עם מפלגת הבית היהודי. יש לי חיבה בסיסית לציבור הבוחרים שלה, המחנה הדתי-לאומי. הם אחים שלי, בהרבה מובנים, אבל אני לא סובל את הפוליטיקה שלהם. ממש לא. לא את המטרה הפוליטית של המפלגה הזאת, ארץ ישראל השלמה, וגם לא את הדרך אליה.

גם עם שני העומדים בראש המפלגה הזאת יש לי עניין, והוא דומה: שניהם מוצאים חן בעיניי, מהבטן, עד כמה שאפשר לחבב מישהו בלי להכיר אותו באופן אישי. אני מעריך אותם, יש לשניהם המון שכל והרבה קסם אישי, ויש להם חוש הומור שאין לחלק מן הרבנים שלהם. אבל אני פשוט לא סובל את הפוליטיקה שלהם. ליתר דיוק, אני חושב שהיא איומה.

קחו את חוק הלאום, ששואף לשנות את הבסיס המוסרי והחוקתי של מדינת היהודים, ומפלגת הבית היהודי מקדמת אותו בגלגוליו השונים. הוא מתייחס לשאלת יסוד שרלוונטית לכל מי שחי כאן: משמעות היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית.

בנט ושקד בסרטון לפסח

הקונפליקטים, השאלות המוסריות, והמאבקים החשובים ביותר בעולם אינם בין אמת לשקר. הקונפליקטים והמאבקים החשובים ביותר בעולם – אלה שמתחוללים בתוך הלב, עמוק בתוך נפשו של האדם, וגם אלה שבמציאות החיצונית – הם בין אמת לאמת. שני ערכים, שאנחנו מזדהים עם כל אחד מהם, ומאמינים בשניהם, סותרים אחד את השני. מה עושים אז?

מה זה אומר, "מדינה יהודית ודמוקרטית"? את השאלה הזאת שואלים בארץ הזאת מאז ראשית ימי הציונות. דמוקרטית – זה ברור. מדינה דמוקרטית היא מדינה שיש בה שוויון זכויות לכל האזרחים, שלטון הרוב, חופש דיבור, והגנה על זכויות הפרט והמיעוט.

אבל מה היא מדינה יהודית? "העם הנבחר" זאת זכות או חובה? האם יש לנו זכויות מיוחדות בגלל שאנחנו העם הנבחר, או שיש לנו חובות מיוחדות? מה מותר ליהודים לעשות, ומה אסור להם לעשות, ללא-יהודים שבתוכם? אלה בדיוק השאלות שבהן אני לא מסכים עם הבית היהודי והעומדים בראשו.

על השאלות האלה מתווכחת היהדות עם עצמה בלי הפסקה, מאז ימי הנביאים ועד היום. הרמב"ם היה מאלה שלא האמינו שיש ליהודים עדיפות מולדת על פני בני אדם אחרים, ורבי יהודה הלוי היה מאלה שראו את היהודים כגזע מיוחד – אנשים שנולדים מיוחדים, ושווים יותר מאחרים. ממש כך.

סגן השר ליצמן. לא אוהבים את אותה מדינה(צילום: אלכס קולומויסקי)

סבא שלי, פרופ' ישעיהו ליבוביץ, והרב מאיר כהנא, מייסד תנועת כ"ך, האבא הרוחני של המתנחלים הקיצוניים ביותר, היו שניהם יהודים מאמינים. הם קיימו את אותן מצוות, והם התפללו את אותן תפילות. נדמה לי ששניהם היו יכולים לאכול אחד אצל השני בפסח, וכל מי שמכיר יהודים דתיים יודע שזה לא דבר קטן. אבל האלוהים שלהם לא היה אותו אלוהים.

אין בעיה למצוא בים האדיר של המילים שהיהודים השאירו אחריהם לאורך הדורות, מספר בראשית ועד ימינו, סימוכין לשתי הגישות האלה. אבל אני הקטן חושב, כמו סבא שלי, שרק אחת מהן ראויה ונכונה. לדעתי, אסור לנו היהודים לחשוב שאנחנו שווים יותר מאחרים. זהירות: מי שחושב שהוא שווה יותר, חושב בעצם שאתה שווה פחות. ולכן, בשורה התחתונה, בעיני, "העם הנבחר" זאת חובה ולא זכות.

אני מאמין שמגיעה לנו מדינה יהודית, מדינה שתהיה בית לכל היהודים שבעולם, ומותר לה לשמור על קיומה ולהגן על עצמה מפני מי שרוצים להחריב אותה. אבל זה לא מרשה לנו להתייחס לאחרים כאילו הם שווים פחות מאיתנו.

אין לי ויכוח עם סגן השר ליצמן, איש חסידות גור, ועם מה שהוא מייצג. לא כי אני מסכים איתו, אלא להפך, כי אין בינינו דיבור. לא למדנו את אותם לימודי ליבה, לא שירתנו באותו הצבא, אנחנו לא אוהבים את אותה מדינה, ואנחנו לא מאמינים באותו אלוהים.

סגן השר ליצמן, למרות מתק-השפתיים שלו, הוא בעיני גזען ואליטיסט. מאחורי המילים היפות והחיוך הנעים, הוא מקדם את האינטרסים של הציבור שלו, שלומי-אמוני-ישראל שתורתם אומנותם, על חשבון כל האחרים. וכשאני אומר "אחרים" אני מדבר לא רק על ערבים אלא גם על יהודים, יהודים כמוני וכמו אנשי הבית היהודי, אלה שעובדים לפרנסתם, משלמים מיסים, ויוצאים למילואים.

שר החינוך נפתלי בנט, ורוב מצביעי הבית היהודי, הם אנשים שבחרו לחיות בשני העולמות, העולם היהודי והעולם החילוני, ולהיות שייכים לשניהם, גם כשזה לא פשוט. לא הכול ברור להם. הם מתלבטים, וזה מוצא חן בעיני. אחים שלי, אתם באמת אחים שלי. ולכן אני מזמין אתכם לבדוק שוב, בפסח הזה הבא עלינו לטובה, מה קורה כאשר ערך השוויון וערך היהדות מתנגשים בתוך הנפש שלכם. בואו נעשה סדר -- גם בלב. חג שמח וכשר לכולנו.