3 חוקים שלמדתי כשחזרתי לשוק הרווקים
כשנכנסתי לשוק לאחר 35 שנות נישואים נפלאות, הפרתי מסתבר את כל החוקים. 35 שנה מחוץ לשוק עושות את שלהן. כשאתם בזוגיות הרבה שנים זה זורם. אתם כבר שם. אבל בשדות הקטל הקשוחים החוקים שונים
בסרטים הבחור שמאוהב בבחורה שלא שמה עליו, מתייעץ עם חבר הורס ומנוסה, והעצה שהחבר בדרך כלל נותן לו היא להפסיק לרדוף אחריה, לעורר את קנאתה, ואז לשחק אותה קשה להשגה. פרדוקס ה-Hard to get הוא אחד הדברים המבאסים ביותר בדייטים. למה אנחנו לא יכולים להיות ספונטניים ואמיתיים? בשביל מה כל המשחקים? כן רוצה, לא רוצה, כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת? למה אנחנו לא יכולים פשוט לכתוב לצד השני - "חיים שלי, חיי אינם חיים בלעדיך", ולדעת שבעוד חצי דקה על הצג שלנו יופיע: "לך, ורק לך חיכיתי. הנִפָּגֵש מחר בשש?"
למה אנחנו לא יכולים? בגלל חוק מספר אחד בכלכלה - היצע וביקוש. ככל שעולה נדירות המוצר כך עולה הביקוש אליו, וככל שהוא זמין יותר כך מסתמנת זִילוּתוֹ. כשאנחנו פורשים זרועות וקוראים "הנני", הצד השני אומר "טוב, נו, שיהיה", אבל כשהוא יודע שאנחנו רגע פה, רגע שם, ספק איתו, ספק בלעדיו, יכולים להיעלם בכל רגע נתון, הוא מזיע.
חוק מספר שניים - "בא בקלות, הולך בקלות". לאבקות להכנת עוגות יש להוסיף תמיד משהו קטן, שבלעדיו העוגה אינה מושלמת. המשהו הקטן הזה הוא ביצה, בדרך כלל. מה, חסר להם ביצים במפעל? על זה הם רוצים לחסוך? ממש לא. מומחי שיווק בדקו ומצאו שכדי שתתחברו למוצר אתם צריכים להרגיש שעשיתם משהו מעבר ללשפוך אבקה לקערה ולהוסיף קצת מים. אתם צריכים להרגיש שהתאמצתם על העוגה הזאת. שהיא לא באה לכם כזה בקלות. בשינויים המתחייבים, כלל זה רלוונטי גם לכאן.
חוק מספר שלוש הוא וורסיה מִגְדָרִית של חוק מספר שתיים. לגברים בלבד. חוק ה"בּוּלֶה–בּוּלֶה". מה שהריץ את טוביה צפיר אחרי ניצה שאול בגבעת חלפון, מריץ גם את אהובך הנחשק, אלא שאסור לו עדיין לדעת את זה בשלב זה. הוא צריך לצוד. הוא שבע מדי ועצל מדי כדי להתאמץ על טרף קל. הוא אנין טעם, זקוק לאתגרים בחיים.
מינון, איזון ותזמון
כשנכנסתי לשוק לפני שנתיים וחצי, לאחר 35 שנות נישואים נפלאות, הפרתי מסתבר את כל החוקים. לא בכוונה, פשוט לא הייתי מודעת להם. 35 שנה מחוץ לשוק עושות את שלהן. כשאתם בזוגיות הרבה שנים זה זורם. אתם כבר שם. הצהרה באמצע החיים בנוסח "חיים שלי" וכו', מתקבלת על ידי הצד השני בשמחה רבה מאוד. ברור. אין חשש גם שמקבל ההצהרה יחשוב פתאום שבן הזוג הזה בא לו בקלות מדי. ככה זה כשאוהבים. ככה זה היה אצלנו. אבל בשדות הקטל הקשוחים שם בחוץ, החוקים, כך למדתי, שונים.
רק נכנסתי לשוק התאהבתי באיזה צ'ארמר אחד, ודי על ההתחלה הבהרתי לבחור שאני מאוהבת. לא במילים הללו, כמובן, אבל המסר הועבר. הוא היה מנומס, הצ'ארמר. אלגנטי בדבריו ובהתנהלותו. חָמָל על רגשותיי אבל הבהיר בעדינות שמה שטוב למדיניות הגרעין של ישראל טוב גם ליחסים שבינו לבינה. עמימות מומלצת תמיד. והואיל ולא השכלתי להפנים, התלהבותי כרסמה לדעתי בסיכויי לזכות בהתלהבות נגדית. מצד שני, כשרומיאו שורר ליוליה שעל המרפסת, האם היא חשבה שהוא מעיק?
אני חושבת שהעניין מאד פשוט. כשיש אהבה, אין "יותר מדי" התלהבות. התלהבותו של צד אחד הופכת למעיקה רק כשהצד השני לא אוהב. הוא יכול לגלות עניין, הוא יכול לחבב אפילו, אבל מאוהב הוא לא. וכאן אנחנו בבעיה כי הידלקות היא לפעמים תהליך מתהווה. לפעמים, לא תמיד, הוא גם לא מתקדם באותו קצב אצל שני הצדדים. לפעמים הוא כמו נדנדת שיווי משקל. עולה - יורד. א' מתלהב, ב' מצטנן. ב' מתלהב, א' מצטנן. א' מגלה פגם מהותי אצל ב', מתחיל להתקפל, אבל אז ב' במהלך מבריק מצליח להפוך את החיסרון ליתרון וא' מתחיל לרוץ מהר לפני שב' יחמוק לו בין הידיים.
יש מי שזוכים להתאהבות נוסח דיסני, ובלא שמץ של ציניות, זה הדבר הכי נפלא שיכול לקרות. בכל מקרה, להתפשט לחלוטין, כך הבנתי, לא כל כך מומלץ על ההתחלה. צריך להשאיר מעט מקום לדמיון. למסתורין. לניחוש. מילה מיותרת עלולה להיות האחרונה שתחלוף ביניכם. מחווה מוגזמת - התחלה של אסון. מינון, איזון ותזמון. אלה הם כללי המשחק בשלב זה. בעצם, לא רק בשלב זה. תמיד. גם לאחר שהכול כבר נסגר, נחתם וננעל, חפירות לא באות טוב. לאף אחד. אף פעם. תגידו כל היום "מאמי, חולה עליך", איפה שהוא זה מתחיל לעייף.
אני תוהה אילו הצ'ארמר שלי, שרמז לי "תרגיעי", היה מרעיף עליי מחמאות, בימים שבין מפגשינו, ולא מטפטף מילה פה מילה שם, האם עדיין היה כל כך קסום ונחשק בעיניי? האם גם אז ליבי היה מנתר בחדות בכל פעם ששמו היה מבליח על הצג? שאלו קשיש שראה סרט לראשונה בחייו איך היה הסרט. "כשהוא רצה, היא לא רצתה", הוא ענה. "כשהיא רצתה, הוא לא רצה. וכששניהם רצו, הסרט נגמר". וזה כל הסיפור על רגל אחת.
