נהרגו מקסאם תוך משחק בכדור. הסיפור הדו-לשוני על יובל ודורית

הם לא היו לוחמים מהוללים שנפלו בשדה הקרב, לא יפי הבלורית וגם לא מהמשפחות שמקימות מפעלי הנצחה או מרבות לדבר על האבידה. שני ילדים קטנים מקהילה סגורה, בעיירה שלפעמים נדמה שקצת נותרה מאחור. יובל אבבה, בן ארבע; דורית בינסאן, בת שנתיים. ב-29 בספטמבר 2004, במהלך חג הסוכות, הם שיחקו יחדיו בחצר ביתה של סבתם בשדרות כשמטח קסאמים – אחד מיני אין-ספור מאז – נחת על העיר. מהפגיעה נהרגו שניהם במקום.

כבר שלוש עשרה שנים מגיע מדי שבוע גבי בינסאן, אבא של דורית, למקום שבו זה קרה. משחזר בראשו את התמונה הנוראית של בתו שכובה על הקרקע, מתבונן באנדרטה שנותרה לו כזיכרון יחיד – תמונות מעטות בלבד נותרו בידו מחייה הקצרים של הבת שלו – ובביתו הוא שומר את אותו הכדור שבו שיחקו בני הדודים ברגעים האחרונים. כדור שצבוע כאבטיח, שכבר איבד אוויר וצורה, ועדיין מזכיר לו את בתו.

דורית בינסאן ויובל אבבה ז"ל

ואסרסו, אמא של יובל, שעוד קודם נפטר בעלה, נותרה לבדה עם ארבעת ילדיה. מתקשה בעברית, לא מרבה במילים. צנועה ומאופקת מאוד. גם לה, זיכרונות מעטים בלבד מחיי בנה. כמו גבי ורעייתו יסיסיט, הגיעה לארץ במבצע שלמה בשנת 1991 ומצאה את עצמה בעיירת עורף שהיא חזית בלי הפסקה כבר 17 שנה.

והינה, כעת יש להם זיכרון נוסף מילדיהם: סיפור – אושפיזין – שכתבה עדי זליכוב-רלוי ואייר אביאל בסיל, שמחייה גם את דורית ויובל בזיכרון הקולקטיבי. ובאופן יוצא דופן בשתי שפות – עברית ואמהרית (בתרגום של עמותת פידל). במרכז הסיפור כדור האבטיח ש"סבתא סוכות" נותנת לחבורת ילדים שמאבדים את הכדור שלהם. הם לא מרוצים, אבל בהעדר ברירה לוקחים אותו, לא לפני שסבתא מספרת להם על דורית ויובל שהיו משחקים בו.

"הילדים מקשיבים, משתכנעים ומתחילים לשחק, ואז - קורה פתאום דבר מפלא. ברגע שהרגל של טיגסט נוגעת בכדור, היא מכדררת כמו שלא כדררה בחייה. היא מגיעה עד השער ו - גול! הכדור עובר לשוער, עמר. הוא מרים את ידו למסר את הכדור להתקפה והוא חוצה את המגרש במהירות שמעולם לא חשב שיוכל לה. הכדור מגיע בדיוק לרגלים של איתן שמוסר למנשה, החלוץ המרכזי והוא מצדו מעביר לשלומית וכך כל ילדי השכונה משחקים כפי שלא שחקו מעולם".

"כשאני כותבת ספר ילדים זה בא לרוב ממקום של שמחה", סיפרה עדי. "פה באמת הייתה לי דילמה איך לפצח. זה גם ספר ילדים וגם הנצחה בנושא כאוב וטראגי. רציתי שההורים יתחברו לזה, ולכן היה חשוב התרגום לאמהרית".

איורים במקום תמונות

במפגש הראשון עם גבי ואסרסו, בסמוך לאנדרטה שליד בית הסבתא, דבורים מזמזמות וסובבות אותנו ללא הרף. גבי מספר לעדי על היום הנורא ההוא. איך דורית ויובל – שלמרות פער השנים ביניהם אהבו לשחק יחדיו – השתובבו כהרגלם בחוץ כשלפתע, בלי צבע אדום או כל התרעה אחרת, נשמעו הפיצוצים. "בהתחלה לא הבנו", הוא אומר בעיניים אדומות. "לא רק אנחנו, כל התושבים. עד שנהרגו שני אנשים כמה חודשים לפני כן מפגיעת קסאם. כששמעתי את הבום יצאתי וראיתי את דורית שוכבת והכל היה מלא דם".

עדי זליכוב-רלוי עם הוריהם של יובל אבבה ודורית בינסאן ז"ל(צילום: גדי קבלו)

אסרסו נזכרת בפעם האחרונה שראתה את יובל. "באותו היום קילחתי אותו, והוא שאל 'למה את עושה ככה?' רצה לבד", היא אומרת. "אחר כך התלבש, ובזמן שאני הלכתי לאמא שלי הוא יצא לשחק". גבי מספר לעדי על דורית, על האופי הייחודי שלה: "היינו משפחה טובה, למופת. משפחה שאוהבת. דורית הייתה ילדה טובה, כל מה שהיה אצלה הייתה חולקת ולא לוקחת לעצמה".

עדי מתקשה לעצור את דמעותיה. היא מתבוננת בגבי ובאסרסו, אנשים שקטים, פשוטים. אחר כך אנחנו הולכים איתם לבית משפחת בינסאן, בין הסמטאות של שדרות. על המקרר תמונות של כל הילדים, ואחת בשחור־לבן של דורית. "יש לנו רק שתי תמונות של דורית", מתנצל גבי ומסביר למה לא תיעדו יותר: "לא חשבנו שיכול לקרות משהו". "אני מקווה שאולי הספר והאיורים ישלימו את התמונה", מנסה עדי לנחם.

היא שואלת אותם איך זה לחיות כאן, כשכל אזעקה היא תזכורת כואבת לאובדן הנורא. הם מושכים שניהם בכתפיהם. גם לו היו רוצים לעזוב, לא בטוח שיש להם את האפשרות. הם מקבלים עליהם את הדין, את השגרה הזאת. אולי אלה פערי השפה שמונעים מהם להרעיש עולמות. אנשים בלי כוח עסוקים בלשרוד, לא בצעקות ומחאות. ורד הקטנה הייתה ממש ליד יובל כשנהרג. מאז, הצבע האדום מבעית אותה. במשך שנים סבלה מסיוטים, וגם היום הטראומה עוד חקוקה בנפשה.

"היו לנו חיים טובים מאוד לפני מה שקרה לנו", אומר גבי. "זה שינה לנו לגמרי את החיים". האסון, כדרכו, פותח פצעים שלא יתאחו לעולם. אין נחמה, רק ניסיונות לשמור על שגרה כלשהי של חיים, למשוך עוד יום ולהיאבק בשכחה ובזיכרון. "תראי את הכדור", מציע גבי לעדי. "כבר שלוש עשרה שנים אני שומר אותו, כל דבר שמזכיר את דורית". ורד מחפשת בחדר, וחוזרת עם הכדור: צבעי האבטיח דהו, האוויר יצא ממנו ואיש כבר אינו משחק בו. עדי מחזיקה בו, ואחר כך מצלמת ושולחת לאביאל בסיל, שיאייר את הספר בהמשך. "ניסיתי לקחת את מה שסיפרו לי על דורית ויובל, על המשפחות המקסימות, על החג", היא אומרת לנו. "חשבתי לקחתי את זה לכיוון האושפיזין, שאולי יובל ודורית הם סוג של אושפיזין מעכשיו לנצח. ידעתי שאני חייבת להכניס לסיפור את החג ואת הכדור, ואת האישיות הזאת של הילדים, שבאמת היו כל כך ילדים".

נחמה קטנה

אנחנו מדברים על העובדה שאין היום כמעט בישראל ספרים שהגיבורים שלהם אינם לבנים, ובוודאי שלא ספרים דו-לשוניים, עבריים-אמהריים. "זה חשוב", אומרת עדי, "גם בשביל האמירה". בימים הבאים היא בונה את הסיפור, כותבת ומוחקת, תופרת את העלילה, בונה את הדמויות קרוב ככל הניתן לסיפורים של גבי ואסרסו. "אובדן זה דבר קשה, ואני יודעת כמה לדבר על האובדן מציף את הזיכרונות", היא אומרת. "הם נתנו לי מהר מאוד להבין מי היו הילדים האלה. מה היה הקשר ביניהם, החברות הקרובה. אני מקווה שאצליח להזכיר אותם, את המתיקות, את המשחק, את המשפחתיות".

"נחמה קטנה שבקטנות לכאב הגדול שלכם"(צילום: גדי קבלו)

כעבור שבועות אחדים היא מסיימת לכתוב, אביאל מאייר ואנחנו חוזרים לשדרות עם הספר. היא מקריאה להם ומסבירה.

"וכשיורד הערב ונרות החג כבר דולקים וסכות מוארות בזו אחר זו ברחובות העיר, יושבים כלם ומביטים מבעד לסכך הירק. ולכל איש יש כוכב בשמים שמאיר לו דרך טובה של שלום. ואמא של יובל ואבא ואמא של דורית, וכל האחים וכל החברים וכל מי שזכה לקבל חיוך מתוק מהשנים מביט מעלה ורואה שני כוכבי שמים זורחים, מנצנצים, מסמנים אור, מכדררים ביניהם ענן עגלגל בצורת כדור.

בכל שנה בחג הסכות, מנצנצים זוג כוכבים, צמד חמד, מאירים את העולם באור יקרות ומתפללים שלום".

גבי ואסרסו נרגשים בדרכם המאופקת. "זה ספר טוב", אומר גבי. "דייקת בתיאור של הכדור, במציאות, באופי שהיה להם. הדבר הכי קשה בחיים של בני אדם זה לאבד ילדים. באופן אישי, אני הולך כל הזמן למקום שבו עמדו הילדים, למקום שבו הם שיחקו, כשהקסאם נפל. כל מה שמזכיר את הילדים שלנו, כל מה שמנציח אותם, נותן לנו תחושה טובה. וזה מה שהספר הזה עושה". עדי חשה הקלה. "אני אשמח שזה יהיה לכם מזכרת, הנצחה", היא אומרת להם. "אפילו הנחמה הקטנה שבקטנות לכאב הגדול שלכם".

• להורדת ספר הילדים על יובל אבבה ודורית בינסאן ז"ל - לחצו כאן  (קובץ גדול - כ-68MB)