לתפארת רווקות ישראל: ענבל מדליקה משואה

את מבינה, בזמן שצווחת "קאט דה בולשיט", אנחנו הרווקות חיכינו לקבל ממך את שיחת הטלפון המיוחלת שבה היית אמורה להתחנף אלינו קלילות, להודות לנו על פועלנו למען השבחת שממת הדייטינג, ולהכריז בסופה כי את גאה לבשר לנו כי נבחרנו להשיא משואה, אך לא.

ענבל חייט ושמלת הכלה שלא הפכה אותה לכלה(צילום: מאיה בניטה מרקס, עיצוב שמלת כלה: יעקב דוק)

בדחילו ורחימו ובמחילה כבוד השרה, אך בין הגבר שהולך לאיבוד דרך מרפסת כבר עשורים למיקו שמנסה עדיין להבין מי מתעסק איתו, באמת, לא מצאת לנו מקום לצידך בהר הרצל? לא שריון פוליטי, לא חסינות דיפלומטית, משהו? מה נאמר ומה נגיד? נעלבנו. בניגוד לרט באטלר ב"חלף עם הרוח", ווי-דו-גיב-אה-דמן. 70 פעמים של דמן אפילו. אז ברשותך (או שלא), ומכיוון שלא הותרת לנו ברירה, אנחנו נאלצות לבצע מחטף. קחי שבעים נשימות עמוקות, הנה זה בא. נאום המשואה שלא היה:

אני, ענבל פיליפה חייט, בת מרפי - השם ייקום חוקיו, ומריה הקדושה - השם ישמור על תומתה תמיד, מתכבדת להשיא משואה זו בשם כל הרווקות שעברו את גיל שלושים, והביציות היחידות שכנראה עוד עושות להן עיניים הן אלו של הקינדר.

בשם מערכת כיפת ברזל הבלתי נראית שצימחנו על ראשנו ובתוך קרניותינו כדי ליירט את כל מבטי הרחמים שנשלחים לעברנו בעוד ארוחה משפחתית שבה עדכנו את הדודות/סבתות/המאהבת של הדוד הפוזל והגרוש בשביעית שאנחנו נשים חזקות, מצליחות, מציאות של ממש, אבל אֶעפֶּס עדיין לבד.

בשם כל מלהקות הריאליטי שמנסות לשכנע אותנו לרוץ למיליון עם הנוכחית של המיתולוגי, לשלם ארנונה בבית "האח הגדול" או לאפות עוגת חנק לחמות של החתן שעוד לא פגשנו. בשם הקנאה בחתולי הרחוב שיש להם לפעמים חיי מין יותר סוערים משלנו. בשם התפוחים והתמרים שאמורים להמתיק את יומנו אבל מרפדים בעיקר את ישבנינו. בשם העובדה שאנחנו לא בוגרות חמש יחידות במתמטיקה אבל חזקות מאוד במדעי האלכסון.

בשם כל מי שנאלצה לשנות את הסטטוס שלה עם פחמימות ל'איטס קומפליקייטד' אחרי עוד דייט שגרם לה לרצות להישאר רווקה לנצח. בשם כל הרע-ווקים שהתגלו בעצם כתפוסים/פסיכים/מניאקים, הצליחו לרסק לנו את הלב ואילצו אותנו לנסות להרכיב אותו מחדש כמו רהיט מאיקאה, ובשם כל מי שיש לו את המספר הישיר לבראד פיט (בכל זאת, שמענו שהוא בקטע של ישראליות עכשיו).

לכבוד ג'וני, בן וג'רי, שלא פעם היו הדמויות הגבריות הכי יציבות ותומכות בחיינו, תמיד היו שם כשהיינו ערות ומעולם לא נפנפו אותנו, לכבוד הבננות והאבוקדו שלימדו אותנו להבחין בין לא בשל לסתם רקוב, לכבוד כל הדושים, העבדים בפוטנציה, מלקקי האצבעות בלילות חשוכים וסתם אלה שלימדו אותנו מה זה איש הפחח.

מזל טוב ישראל. את אולי בת 70, אבל תמיד נעשה לך כ(נ)פיים.