"מבחינתי אהבה אמיתית היא מונוגמית בלבד"

דמייני שיום אחד בא אלייך בעלך ואומר לך: "אשתי היקרה, את יודעת כמה שאני אוהב אותך, אבל דעי שמהיום התחלתי לאהוב עוד אישה שגם תגור איתנו. אני מבטיח לך שאני אוהב אותך בדיוק כמו קודם, ועוד אני מבטיח לך שמאומה לא ייגרע ממך. הכול ימשיך להיות בדיוק אותו הדבר". קשה, נכון? אבל זה בדיוק מה שמרגיש הבן הבכור כשהוא שומע שבקרוב יצטרף לבית משפחתו אח קטן וחדש.

תגידו, אתם יכולים בכלל להעלות בדעתכם את אייל גולן שר "עוד יום עוד לילה בלעדיכן?", את דיוויד ברוזה שולח מכתבי אהבה וסיגליות לשתיים? את רומיאו רץ מחלון אחד לשני, כשמתחת לאחד הוא מספר ליוליה עד כמה הוא דלוק עליה, ומתחת לשני הוא מספר את אותו הדבר לשכנה שלה?

"שימי ידך בידי, אני שלך ואת שלי" - זה הפורמט שבו העסק הזה, ככל שהדבר נוגע אליי, אמור לעבוד. בעלות. שייכות. שלי. בלי שלי, אין אהבה. יש חיבה, יש ידידות, יש סקס. אבל אהבה? אין. כי כשאתה מאוהב במישהו, אבל באמת מאוהב בו ומכל הלב, המחשבה לחלוק אותו עם צד ג' היא בלתי נסבלת, ואני יודעת שרוב האנשים מרגישים כך גם כן.

מירי וורצל. "בלי שלי אין אהבה"(צילום: נועה גוטמן)

הרי לולא הרגישו כך הבריות, איש לא היה עושה עניין מבגידה רומנטית. ועושים. בוגדים תמיד הוצאו להורג, או במקרה הטוב גולגלו בזפת ונוצות. ומה לגבי הגברת מהסרטים שמחביאה תמיד את המאהב בארון כשהאדון מגיע באופן בלתי צפוי? למה הם לא עורכים היכרות ויושבים לשתות קפה ביחד, להחליף חוויות ועצות לשיפור והתייעלות? או למה רייצ'ל מ"חברים" השתוללה כשנודע לה שרוס הלך ועשה סקס עם מישהי אחרת מיד אחרי שהשניים הכריזו על "הפסקה"?

אני יודעת שאני מדברת בשם עצמי בלבד. ברור לי שיש המון גברים וגם נשים שעבורם החיים הם מגרש משחקים מגניב שמציע פעם את הצעצוע הזה ופעם את האחר. פעם אתה עם זאת ופעם את עם זה, בלי כל הכובד הזה של הרומנטיקה המיושנת והמיותרת הזאת. ובכלל, את כל עסקי הבלעדיות האלה (כך טוענים האידיאולוגים של אסכולת מגרש המשחקים) המציאה השיטה שרצתה לשעבד את הגברים. הפריע למישהו שהגברים נהנים, הם טוענים. מי שהרוויח מהשיטה - כך מסכמים האידיאולוגים - אלו רק הנשים "שתפסו להן פראייר שאפשר להתעלק עליו. כספומט שיָזוּן ויממן אותן בזמן שהן חוגגות".

ואני שואלת: איזה צו גנטי הוא זה שגרם לנו להסתדר בשורה עורפית זוגות-זוגות, להחזיק ידיים ולהתחיל לצעוד כך, מבלי לשאול שאלות? מה שאני חושבת שקרה הוא שבמקור אבות אבותינו הפיצו את זרעם בשמחה ובששון לכל עבר, ללא מורא וללא משום פנים. לכל אחד מאבותינו היה הרמון קטן, ושלמה המלך בכלל התפרע על אלף. אבל בשלב מסוים החגיגה נגמרה. היום, וזה מה שמעניין אותנו, לא משנה למה זה קרה, הפורמט הוא אחד על אחד וזהו. ואחד על אחד זה אהבה.

למה בכלל צריך אהבה, תשאלו? למה הציפייה הזאת שזה עדיין יקרה לנו? לא אענה בשביל כולם, כמובן, אבל אני יודעת היטב למה אני צריכה אהבה. כי ללא אהבה אמיתית כל העסק הזה חסר משמעות. ונכון שהחיים סבבה גם ככה. עבודה, משפחה, חברים, הימים עפים. אבל אני לא רוצה שהם יהיו רק סבבה. אני רוצה שהחיים שלי יהיו "ואוו". אז כן, גם בגיל 63, בפרק ב' של חיי, אני מחכה שזה יקרה לי. כי רק לקשר שבבסיסו עומדת אהבה אמיתית יש משמעות.

חבר טוב שקורא את הטורים שלי כתב לי לפני כמה ימים, "יאללה, אולי במקום לחפש אהבה ואז לעשות סקס טוב, תתחילי לחפש סקס טוב ומשם תגיע האהבה?". אז לפחות אצלי זה לא עובד ככה. כדי לעשות סקס צריך תשוקה, וכדי שתהיה תשוקה צריך שתהיה אהבה. אני צריכה לרצות את הגבר הזה שאיתו אני מתעתדת להיכנס למיטה. לרצות אותו, את כל כולו, לא רק את גופו. ושיהיה שלי ורק שלי. ולזה אני קוראת אהבה.