זוגיות במשבר: למה הוא לא מדבר איתי?
שתיקה היא דרך ביטוי המביעה אלימות לא פחות מצעקות. זהו מעין חרם של האחד על השני. שימוש בשתיקה רועמת מעיד על ייאוש ועל אכזבה שמרעילים את הקשר. מי הם הבוחרים בשתיקה רועמת ומדוע זה קורה להם?
מריבות הן חלק בלתי נפרד מכל מערכת יחסים, שכן החיים ביחד מזמנים קונפליקטים וחילוקי דעות משלל סוגים ועוצמות. ישנם זוגות המבטאים זאת בדיבור או בצעקות, וישנם הבוחרים בדרך של שתיקה וניתוק, עליה אמר פרידריך ניטשה "קשה לחיות עם בני אדם, כי כה קשה היא השתיקה". שתיקה היא דרך ביטוי המביעה אלימות לא פחות מצעקות. היא מעבירה מסר בסגנון: "אינני רואה אותך ואינך קיים לגביי". זהו מעין חרם של האחד על השני. שימוש בשתיקה רועמת מעיד על ייאוש ועל אכזבה שמרעילים את הקשר. כפועל יוצא, השותף תלוי בחסדיו של בן הזוג השותק, עד אשר הוא נוטה לוותר עליו.
במצב של כעס ועלבון רצוי ונכון לקחת "פסק זמן" לצורך רגיעה, חשיבה מחדש, פיתוח מרחב אישי, ראיית הדברים מזוויות שונות ועיבוד הכעס. יש בטקטיקה זו משום לקיחת אחריות על המצב וניסיון לשמור שהמריבה לא תצא משליטה. מעין החלטה משותפת על ריחוק עד להיחלשות הסערה, שלאחריה ניתן יהיה ללבן בצלילות את חילוקי הדעות. שימוש בדרך זו מאפשר צמיחה והתפתחות הקשר, ומגדיל את האינטימיות והקרבה בין בני הזוג. אך יש להפריד בין לקיחת פסק זמן ובין שימוש בשתיקה, שהוא אחד מדרכי ההתמודדות המפחידות והאלימות בשעת מריבה.
שתיקה יוצרת מעין חומה המרחיקה את המשתמש בה מהתמודדות ישירה עם הכאב והסבל, ומשמשת כעונש כלפי האחר. למעשה, השתיקה הופכת לכלי נשק כלפי הצד שנחשף אליה, אשר מרגיש עצב, בדידות וחוסר ערך. בכך מהווה השתיקה מחסום לתקשורת כנה ואמיתית. הנוקט בדרך השתיקה עושה כן מהסיבות הבאות:
1. הגנה - השותק מעמיד את עצמו בעמדה שבאה להגן על עצמו מפני פגיעה נוספת. הוא לא יכול לספוג עוד עלבונות וכעסים.
2. רצון להישאר צודק - השותק מעמיד את עצמו במעמד לפיו "הוא הצודק היחיד", ואין מקום לעמדה אחרת משלו. השתיקה היא דרך לאלץ את הצד השני לקבל את עמדתו.
3. רצון להעצים את כוחו - השותק חווה את עצמו כאדם חלש. הדרך להעלות את כוחו ולהרגיש חזק הינה דרך השתיקה.
4. קושי לסלוח - השותק הינו אדם המתקשה לסלוח ולהתפייס. לכן הוא מסתגר ויוצר ריחוק מהשני.
דרך זו נבחרת בדרך כלל על ידי אנשים שחוו בילדותם ביקורת, כעס, השפלה ועלבון על ידי דמויות משמעותיות בגידולם. הם למדו לשרוד ולהגן על עצמם דרך צמצום והתרחקות מהמקום הכואב. הניתוק הרגשי משמש להם מעין מנגנון הגנה מפני תחושת הכאב והסבל, כך שבבגרותם הם אינם יכולים להתמודד ישירות עם הכעס ונוטים להתבצר בשתיקה. אלא שברבות הימים, שימוש ממושך באסטרטגיה זו פוגע הן בנוקט בה והן בבן הזוג.
הפסיכולוג הבריטי Sabbadini טוען כי מאחורי כל שתיקה קיימת פנטזיה שתביא לכך שהצד השני יבין את רצונותיו, תחושותיו ורגשותיו של השותק, מבלי שהאחרון יצטרך לדבר. לעומת זאת, האנליטיקאים סבורים שמקור השתיקה הוא תמיד בהתנגדות וברגרסיה אל מקום בטוח. סביר להניח כי בפועל, השימוש בדרך התמודדות זו מגלם את שתי הגישות הללו: השתיקה נרכשת בתקופת הילדות, מעידה על חסך בהבעה ישירה של דעות ועמדות, ומבטאת משאלה של השותק שיבינו אותו גם ללא מילים.
המשתמש בדרך של שתיקה אינו מאמין שהוא יכול להתבטא באופן חופשי, וכי דעותיו יקבלו התייחסות. הוא חושש משיפוטיות, ביקורת, זלזול ומביטול רגשותיו. הוא משלה עצמו כי המסר יעבור מבלי שיצטרך לדבר, אך לא כך הדבר מאחר שהשתיקה לא נוצרה ממקום של שקט ובטחון אלא ממקום פגוע וכועס.
אומנם נאמר "שתיקה שווה זהב", אמירה המתאימה לשתיקה המקובלת על שני בני הזוג ולא לשתיקה רועמת שנקבעת על ידי אחד מהם, ללא הודעה מוקדמת. שני בני הזוג צריכים להבין ששתיקה הינה תמרור אזהרה לזוגיות, ושהיא מסמלת ייאוש ואכזבה. על בני זוג המחליטים להמשיך ולחיות יחד לקחת אחריות הדדית ולפעול לטובת הקשר הזוגי. בשלב הראשון עליהם להבין שהתנצלות מצביעה על נקודת חוזק של המתנצל, אכפתיות ויכולת הכלה של השני. בשלב הבא עליהם לפתח אמון מחדש שיאפשר להם לחדש ביחד את הברית הזוגית.
מאמר זה נכתב בלשון זכר מפאת הנוחות בלבד, אך השימוש בטקטיקה השתיקה המתוארת להלן אינה תלוית מגדר.
רונית כהן זמורה היא מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת
