חשבתי שנזדקן יחד. חשבתי שאת האחת שלי
איך נפרדים מאדם שבעיניך תמיד אמור היה להיות שם? זה שציפית ורצית שיהיה לצידך בהמשך חייך? איך נותנים לאחת להמשיך הלאה, בזמן שאתה נאלץ להישאר בלעדיה לשארית חייך?
האחד שלנו גם לא אמור ללכת, לעזוב אותנו כאילו כלום. אבל לחיים מסלול וסיפור משל עצמם, ולא תמיד אתה יכול להיות הסופר של החיים שלך. אלה שהיינו רוצים שיהיו שם לתמיד, הם גם אלה שלעיתים רחוקות נאלץ לשחרר לתמיד, ולרוב בגלל סיבות שכלל לא תלויות בנו. זה המקרה שאיתו אני נאלץ להתמודד עכשיו. היא, האחת והיחידה שלי בשש השנים האחרונות, העמידה אותי במצב הזה שבו היא החליטה להמשיך הלאה ולי אין ממש מה לעשות בנידון. אז מה עושים במצב אבסורדי שכזה? במצב בו האחת שלך החליטה עבורך את ההחלטה שאתה לעולם לא היית מקבל? איך נפרדים מאדם שבעיניך תמיד אמור היה להיות שם? זה שציפית ורצית שיהיה לצידך בהמשך חייך? איך נותנים לאחת להמשיך הלאה, בזמן שאתה נאלץ להישאר בלעדיה לשארית חייך?
חשבתי על זה עמוקות, בלב כבד, מחשבות שמתרוצצות ולא נותנות לי מנוח. הבטחתי לה שאנסה להכיל ולקבל את זה בצורה הנכונה ביותר לשנינו, והמסקנה שאליה הגעתי היא שהדרך הכי טובה מבחינתי להתמודד עם כל זה היא לא על ידי כעס או אכזבה, ובטח שלא על ידי שנאה או הקטנת המשמעות שלה בחיי, להפך. החלטתי להתחיל לכתוב את זה, להכיר בעובדה שהיא מאוד חשובה לי בצורה שאף אחת אבל אף אחת מעולם לא הייתה, וקיים סיכוי רב שגם אף אחת לא תהיה. היה לנו קשר מורכב, שלמרות כל המכשולים הצליח להחזיק מעמד זמן רב. אפשר אפילו לומר שהתקופה הזו הכילה בתוכה חיים שלמים.
הייתה תקופה שבה האמנו שלו נפגשנו בתקופות אחרות בחיינו, אולי היה לנו סיכוי טוב יותר לעתיד. היא באמת האחת שהרגשתי שהלב שלי יכול לאהוב לעד, ואולי הוא ימשיך גם בהיעדרה, קשה וכואב ככל שזה יהיה. היא הייתה היחידה בחיי שהאמנתי שעבורה אוריד גם את הירח אם אצטרך. היא האדם שחשבתי עליו לפני השינה ובבוקר עם פקיחת העיניים. ואם כל אלה לא מספיקים, אז מה כן? כמה חשוב היה לי לראות אותה מחייכת, גם אם בסוף זה שבר את ליבי.
אני מודה על ההזדמנות שניתנה לי לפגוש אותה ולהכניס אותה לחיי. מודה על הכרות נפלאה ואינטימיות מיוחדת, וכשאני אומר אינטימיות אני לא מדבר רק על ההיבט הגופני, כמובן. היא נתנה לי להכיר את הפחדים שלה, את הסודות. היא אהבה לתאר את זה "כקילוף" של בצל, שכבה אחר שכבה. ביחד הסרנו מעלינו הגנות ונחשפנו לרגעים אפלים האחת של השני, לרגעים מטריפים, משמחים, עצובים. איך קשרנו את חיינו יחד בצורה כל כך הדוקה? יש אנשים שלעולם לא יזכו בזה, אבל אני זכיתי ואני מקווה שגם היא מרגישה כך גם היום.
זו הסיבה שבגללה אני צריך לתת לה ללכת, בהבנה והסכמה שהיא משמעותית בעיניי, אהובה ומוערכת כמו שרק האחת יכולה להיות. יש דברים שלא נועדו להחזיק לעד, ואסור לנסות להחזיק אותם בכוח, גם אם הרגשת שלתקופה מסוימת בחייך קיבלת מתנה שאולי לא היית ראוי לה. עד לרגע זה מבט בפניה גורם לי לפרפרים בבטן בדיוק כמו ביום הראשון שבו הבנתי שאני מאוהב בה עד עמקי נשמתי.
אני רוצה שהיא תדע שאמשיך לאהוב אותה ובוודאי להתגעגע לרגעים שלנו יחד, ואני מקווה שאולי יום אחד נפגש, מוכנים לפרק אחר בחיינו. זהו. הגיע הזמן לומר שלום. אני מקווה שהרעש בראשי יפסק ושאוכל לנוח מתישהו, כי כרגע כל מה שהייתי רוצה זה לכבות את הלב והמחשבות. לכבות את הכול.
לפנייה לכתב/ת 
