במקרה של אזעקת אמת
למרות ואולי גם בגלל דברי הרהב שמשמיעים באוזנינו הפוליטיקאים, המוכנות הפסיכולוגית של מדינת ישראל ואזרחיה למלחמה הבאה טעונה שיפור
בעזרת השם, "לא יהיה כלום". אבל ייתכן שדווקא כן יהיה: מדינת ישראל עלולה למצוא את עצמה במלחמה עם איראן ועם חיזבאללה. האם אנחנו מוכנים? אם תהיה מלחמה ננצח בה, כמו שניצחנו עד עכשיו בכל המלחמות שלנו. אבל יהיו לנו אבדות בנפש, כמו שהיו עד עכשיו בכל המלחמות שלנו. חיילים ואזרחים ייהרגו וייפצעו, בתים ייפגעו, חורשות ושדות יישרפו. זה יכול לקרות בכל מקום ולכל אחד בארץ הזאת, כי כל בית וכל אדם בישראל נמצאים על הכוונת של האויב. עשרות אלפי הטילים שמכוונים אלינו לא מבחינים בין אזרחים לחיילים, וגם לא בין יהודים לערבים. זה המצב, וצריך לחיות איתו.
האם המלחמה הכרחית? קשה לדעת. אני, אישית, חושב שזכותנו וחובתנו להגן על עצמנו. אנחנו מדינה קטנה וצפופה שאין לה עומק אסטרטגי בכלל, גם לא בגבולות הנוכחיים שלה. לכן יש לנו בעצם רק הגנה אחת מול אויב חכם ונחוש שסוגר עלינו בהדרגה ובשיטתיות בטבעת חנק – הגנה אחת, והיא ההתקפה. הרתעה תמיד עדיפה על מלחמה. אבל כאשר ההרתעה כושלת, ישראל עלולה, ובעצם כמעט חייבת, לתקוף.
האם אנחנו מוכנים מבחינה מבצעית למלחמה שאולי תפרוץ? בשלוש מילים: אין לי מושג. אני מקווה שכן. אבל אני רוצה לכתוב על המוכנות הפסיכולוגית והמורלית שלנו למלחמה נגד איראן וחיזבאללה. בזה אני מבין משהו, ואני חושש שלמרות - ואולי גם בגלל - דברי הרהב שמשמיעים באוזנינו הפוליטיקאים שלנו, המוכנות הפסיכולוגית של מדינת ישראל ואזרחי ישראל למלחמה הבאה טעונה שיפור, אם לומר זאת בעדינות.
יש הרבה מה לעשות, והזמן הוא עכשיו. אז מה יכולים הפוליטיקאים שלנו לעשות? ומה יכולה התקשורת שלנו לעשות, כדי לשפר את כוח העמידה הנפשי שלנו במלחמה ? הנה ארבע העצות שלי.
**
שתי עצות לפוליטיקאים:
1. תפסיקו עם ההצהרות השחצניות שלכם. זה לא רק פתטי, זה גם מזיק. המבוגרים בינינו עדיין זוכרים את ימי היוהרה שלפני מלחמת יום הכיפורים, ואת ההכרזה האומללה של הרמטכ"ל, רב-אלוף דוד אלעזר, "נשבור להם את העצמות". חלק חשוב מן ההלם שחוותה ישראל בעקבות מלמת יום הכיפורים קשור לאשליות המתוקות שטיפחו כאן, ציפיות לניצחון מוחץ וקל. ניצחנו לבסוף, אבל לא היינו מוכנים למחיר הנורא של הניצחון.
הרמטכ"ל גדי איזנקוט וסגל המטה הכללי מקפידים להתבטא בזהירות ובאיפוק. אבל מול השקט שלהם, הפוליטיקאים הנלהבים של הקואליציה מתחרים זה בזה בהצהרות מתלהמות והיסטריות, אפילו אוויליות. שרים יקרים שלי, במחילה, אתם נשמעים כמו המורה חדווה כשהיא לא מצליחה להשתלט על הכיתה. אל תכריזו ש"האויב טרם הפנים את הלקח, ולכן אנחנו עוד נלמד אותו שיעור שלעולם לא ישכח".
ואל תבטיחו לנו ש"ישראל תצרוב עמוק-עמוק בתודעה של איראן/ נסראללה/ חמאס את ההבנה, שאיתנו לא משחקים". פוליטיקאים יקרים שלי, זה לא משחק, וגם לא בית ספר לילדים קשי-חינוך. הצהרות כאלה יתפוצצו לכם ולנו בפנים כשיתחילו ליפול כאן טילים וייהרגו אנשים. מי שבטוח בעצמו - שותק, ונותן למעשים שלו לדבר. פוליטיקאים מסוג ב', כמוכם, מפרסמים ציוצים מאיימים, וזוכים לכמה דקות של תהילה כוזבת וחולפת. תפסיקו. זה לא מוסיף לכם כלום.
2. תספרו לנו את האמת, גם אם זה יוריד לכם קצת את הרייטינג. תפסיקו לפזול לסקרים, ותתחילו לקרוא דוחו"ת מודיעין, הערכות מקרים ותגובות. אל תטפחו את האשליה שכיפת ברזל ושרביט קסמים וחץ אדום וברק נחוש ואלוהים יודע מה עוד – שכל פלאי הטכנולוגיה העילית האלה יעצרו לחלוטין את מטר הטילים שייפול עלינו.
גם בהנחה שניירט בהצלחה 97% מכל הטילים שיעופו לכאן, וזה מעולה, שלושה אחוז מ-10,000 טילים זה שלוש מאות טילים, שיפגעו עמוק בבטן הרכה של ישראל. זה כואב ומזיק, וגם קטלני, אבל זה לא אסון לאומי. אבל הפגיעות האלה יגרמו להלם, ואולי גם לדמורליזציה, אם לא נהיה מוכנים לאפשרות שזה יקרה. אז אל תשקרו לנו. אם צ'רצ'יל היה מסוגל לומר לעמו, בדיוק לפני 78 שנים, "אין לי מה להציע מלבד דם, עמל, דמעות ויזע" (זה הציטוט המדויק), אז אתם יכולים לומר לנו בשקט שבמקרה של מלחמה כוללת, העורף שלנו עלול להיפגע בצורה משמעותית, ואת זה אי אפשר למנוע לחלוטין, ויהיה צריך לעמוד בזה.
**
שתי עצות לתקשורת:
3. תרגיעו, חברה, תרגיעו. אתם חיים על רייטינג, וסף הגירוי של הצופים שלכם עולה ועולה. שם המשחק הוא רגש חזק, ואתם יודעים לשחק אותו נהדר. התחרות על תשומת ליבו של הצופה כל כך גדולה כאן, שהכול צריך להיות יותר זועק, יותר מפחיד, יותר מרגש, יותר מפתיע, יותר מזוויע. זה טוב לרייטינג, אבל רע לנפש. אל תבינו אותי לא נכון. אני לא בעד צנזורה. עיתונות חופשית ומדיה חופשית הן הנשמה של הדמוקרטיה. אבל בחייאת, צנזרו אתם את עצמכם. תתאפקו קצת.
לא על הכול צריך לדווח, ובטח לא עם כל הדרמה: "המראות כאן קשים... קשים מאוד... מיד נדבר עם מפקד כוחות החילוץ...". לעזאזל, תעזבו את מפקד כוחות החילוץ. הוא צריך לחלץ, לא לדבר איתכם. ותעזבו גם את האיש ההוא שנתקף בחרדה, וצועק ומיילל. הוא צריך חיבוק, לא את המיקרופון שלכם. לא יקרה שום אסון אם לא תצלמו. בשורה התחתונה, כל דיווח רגשני שלכם על מעשה איבה, פשוט משמש כמכפיל כוח למי שעשה אותו.
4. לסיום, תעשו לי טובה ותבדילו בין עיקר לטפל בדיווחים שלכם. תבדילו בין קטן לגדול. כי הכול אצלכם נשמע אותו דבר – הכול מאיים, הכול מפחיד, הכול איום ונורא. תזכירו לעצמכם ולנו שיש הבדל של יום ולילה בין עפיפון עם סמרטוט בוער בקצהו, לבין פצצת אטום איראנית. נערה שמורידה סטירה לקצין בחצר הבית שלה, זה לא בדיוק אותו דבר כמו 500 לוחמי חיזבאללה שצצים פתאום על הדשא בקיבוץ.
אני מזכיר לכם ולנו: נשק יום הדין החדש מרצועת עזה, העפיפון הרשע, גם אם מצויר עליו צלב קרס, הוא בסופו של יום עפיפון עלוב. נכון, העלוב הזה שורף לנו שדות וחורשות, וזה לא טוב, אבל זה גם לא נורא. החמאס האכזר, גם כשהוא על סטרואידים, גם בתרחיש הגרוע ביותר, לא מתקרב אפילו להיות איום קיומי על המדינה הזאת. ודרך אגב, גם איראן לא, כל זמן שאין לה פצצת אטום. ואין לה. ואנחנו נדאג שגם לא תהיה לה. זוכרים? אז עכשיו תזכירו לנו.
לפנייה לכתב/ת 
