הנפילה החופשית של פייר ג'קסון וכוכבי מכבי
על הנפילה של הגארד, שהגיע כהבטחה גדולה וכנראה יעזוב בזמן הקרוב. וגם: למה אנחנו חייבים להפסיק לצפות ומה אפשר לעשות עם תופעת "המנהיג הנעלם"?
"סקורר אדיר ושחקן נפלא", כך אמר ספאחיה עם החתמתו של פייר ג'קסון, שהגיע היישר מליגת הקיץ של ה-NBA, בתור אחד שאמור להוביל את מכבי תל אביב לדרך החדשה. העונה המסויטת של 2017 תיזכר לעד כאחת הגרועות בהיסטוריה של הצהובים, וההנהלה ידעה שהגיע הזמן לשינוי, עם מהפך מאסיבי בסגל.
ג'קסון נשמע טוב על הנייר: גארד אמריקאי התקפי, סקורר בכל רמ"ח איבריו וידוע בתחרותיותו. נשמע טוב? גם בעיניי התיאור נראה מלהיב. שחקן שהגיע מליגת הקיץ אחרי שהעמיד ממוצעים נאים של 15.8 נקודות ו-5.8 אסיסטים ב-24 דקות. חודש לאחר מכן, גם נוריס קול חתם במכבי תל אביב. קול, בעל הרזומה המרשים למדי ב-NBA שכולל 360 משחקים ו-2 אליפויות עם מיאמי, הגיע ליד אליהו. מהרגע הראשון, השילוב בין קול וג'קסון נראה בעיניי כלא מוצלח במיוחד. אמנם שניהם שחקני-על ביחס לשאר הקבוצה, אבל כשהם משחקים על אותה עמדה, משחקי האגו יהיו בלתי נמנעים. בהתחלה, היה נדמה לי שטעיתי. במשחק הראשון של היורוליג, מול באמברג, ג'קסון היה בלתי ניתן לעצירה עם 27 נקודות ו-5 מ-5 לשלוש, והוביל קאמבק גדול שניצח למכבי את המשחק.
העתיד נראה מבטיח, כשכבר עלו דיבורים על פיינל פור ועל ספאחיה כמושיע, זה שיוציא את מכבי תל אביב מהבוץ. ג'קסון נראה כמנהיג של הקבוצה. הכל נראה ורוד, ואז התחילה הירידה המתמדת, ולא בטוח שיש לה נקודת התחלה מוגדרת, אם כי היו כמה משחקים מכוננים שגרמו לירידה אצל כלל שחקני מכבי. למשל, ההפסד הדרמטי לירושלים (אחרי שמכבי איבדה יתרון 13 ברבע האחרון). ג'קסון התחיל להיראות מאוד אנמי ואדיש, וניסה להכריע משחקים בעצמו. ופשר להבין את התסכול שלו. הוא הגיע לקבוצת יורוליג, כזאת שמכוונת לפיינל פור ולאליפות חלקה, ולא ציפה לחוות את הלחץ של המערכת של מכבי. ההגנה הרעה שלו התחילה להתגלות והוא התחיל לאבד הרבה יותר. כמה הרבה יותר? הוא איבד ביורוליג 2.7 כדורים (מקום שלישי) וכעת הוא מאבד בליגה 3.2 (מקום שני רק לרודריגז מחיפה). זה קורה דווקא ברגעים מכריעים (כמו נגד הפועל אילת).
הירידה ביכולת של ג'קסון וגם ההפסד לירושלים העידו על צורך דחוף בשינוי בסגל של מכבי תל אביב. השינוי אליו התכוונו ההנהלה וספאחיה הוא הבאת ג'רמי פארגו. לדעת רבים, הבאתו הראתה את הדרך של ג'קסון החוצה. לחלק את הדקות בין שלושה רכזים שצריכים את הכדור בידיים זו משימה מאוד קשה. אלא מה? ג'קסון החליט להראות את מה שהוא באמת מסוגל לעשות דווקא לאחר ההודעה על הבאת פארגו. ג'קסון החליט לקחת ברצינות, בפעם הראשונה מזה הרבה זמן, את המשחק שלו, ובמשחק שלאחר מכן הוא הפציץ 17 נקודות כי הבין שמעמדו בסכנה מתמדת.
הנפילה של ג'קסון לא מקרית, והיא מתרחשת אצל הרבה שחקנים במכבי תל אביב ששיגעון הגדלות השתלט עליהם. מבחינתם הם יכולים לשחק בצורה אנמית וחסרת כל חשק ועדיין להישאר כוכבים, שהם לא צריכים להילחם על המקום שלהם. ישנן עוד כמה דוגמאות של שחקנים שהתחילו ככוכבים במכבי וירדו בצורה דרסטית, חירבו משחקים ועזבו בסוף בקול צורם אחרי עוד עונה מאכזבת. ראינו זאת מסוני ווימס (שעזב באמצע העונה, בפרשה שנויה במחלוקת), טיילור רוצ'סטי, ג'רמי פארגו בעונתו השנייה והרשימה עוד ארוכה.
ג'קסון הוא רק דוגמה אחת לתופעה שמלווה את מכבי כבר כמה שנים טובות, והיא תלות הקבוצה במנהיג כזה או אחר שבלעדיו הקבוצה נראית אחרת לחלוטין. אפשר אפילו לכנות אותה "תופעת המנהיג הנעלם". התופעה מלמדת אותנו שאנחנו צריכים להפסיק לצפות לגדולות. בשנים האחרונות, כאשר בונים קבוצה סביב איזשהו מנהיג, הקבוצה נעלמת ביחד איתו, נראית רע מאוד ומאשימים בעיקר אותו. הפתרון שלי? להתחיל לבנות קבוצה של שחקנים טובים, שכל אחד יודע מה התפקיד שלו ואין משחקי אגו. בעונה הבאה, גם מכבי א' ומכבי ב' תריכות להיות קבוצות מלוכדות שלא תולות את התקווה במנהיג כלשהו.
לפנייה לכתב/ת 
