שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צופים מזועזעים, קולנוע ערבי בולט והרבה אמריקה: סיכום קאן
    האם משבצת הקולנוע הישראלי בקאן נתפסה על ידי שכנינו הערבים שמצליחים לספק סרטים נוקבים וביקורתיים? לפי מבט בתוכניה, בהחלט. וגם - ספייק לי מלגלג על טראמפ, HBO מראה לנטפליקס איך עושים את זה והזוועתונים שגרמו לצופים לנטוש את האולמות. אמיר בוגן היה בפסטיבל הקולנוע החשוב בעולם (ולא ברח מאף אולם) וחזר עם המסקנות
    אוקיי, אז נטע ברזילי זכתה באירוויזיון. עשרות קפצו לבריכה בכיכר רבין, ראש הממשלה אימץ את תנועת התרנגול, והלהיט Toy נוגן שוב ושוב בכל רשתות הרדיו לצורך העלאת המורל הלאומי. הנה ישראל שוב על המפה. רעידת אדמה של ממש. אלא שבריביירה הצרפתית היא ממש לא הורגשה. מה שכן ניכר היא הנוכחות הדלה של סרטים ישראלים בפסטיבל הקולנוע של קאן, ומולם פרץ של יצירות מהעולם הערבי והמרחב המוסלמי.

     

     

    חברי הקאסט של
    חברי הקאסט של "שלושה פנים" בפסטיבל קאן, ללא הבמאי ג'פאר פנאהי (צילום: gettyimgaes)

    אסגר פרהודי וג'פאר פנאהי האיראנים, נורי בילגה ג'יילן הטורקי, ואבו-באקר שאווקי המצרי נכללו בתוכנית הרשמית של הפסטיבל. נאדין לבאקי הלבנונית, גאיה ג'יג'י הסורית ומריים בנמ'בארק המרוקאית הצטרפו אליהם במפגן כוח נשי שמשקף את התנופה של הבמאיות הנועזות שנושאות על כתפיהן את הקולנוע הערבי כולו. נוכחות משמעותית של יוצרים מהמזרח התיכון נרשמה גם במסגרת הצדדיות. ומנגד, דווקא הקולנוע הישראלי שאותרג לאורך השנים על ידי מארגני הפסטיבל, היה זניח לחלוטין השנה. למעט הסרט הקצר "דולפין מגומי" של אורי אהרון מאוניברסיטת תל אביב שנבחר למסגרת הסטודנטים סינפונדסיון, וההפקה הצרפתית של אורן גרנר "גבריאל" שנכלל בתחרות הקצרה, לא היה ייצוג רשמי לישראל בקאן.

     

    בשלב זה יהיה מי שייטען בוודאי כי הסיבה היא שהצרפתים אנטישמיים ושכולם באירופה נגדנו – הסברים מחוכמים שכאילו נלקחו מהאירוויזיון. אבל מבט עמוק יותר אל תוך הסרטים הערבים הללו מגלה כי הם הכול מלבד ביטוי של גאווה לאומית. יש בהם סוגיות חברתיות מורכבות, חתירה נגד המסורת, והמון ביקורת עצמית – מוטיבים שהיו מזוהים תמיד עם הקולנוע הישראלי, ושבהיעדרם הוא עלול לגווע בזירה הבינלאומית. ההיעדרות מקאן היא רק התסמין הראשון של מגמה מדאיגה שצפויה להחריף בעתיד.

     

    מה הם מתערבים?

    בעוד היוצרים והיוצרות הערבים מתבוננים פנימה אל תוך התרבות שבה הם חיים, גם האירופאים מראים עניין מיוחד במזרח התיכון הסוער, ולא בהכרח במתכונת סרטי האקשן מהסוג החביב על הוליווד בימינו. סטפנו סבונה האיטלקי הציג במסגרת הצדדית "שבועיים של במאים" סרט דוקומנטרי על המשבר ההומניטרי בעזה בשם Samouni Road, אולם הבמה המרכזית נשמרה לאווה הוסון, הבמאית הצרפתייה שהציגה בתחרות הרשמית את "נשות השמש" – דרמת מלחמה המלווה יחידה של נשים כורדיות שנמלטו משבי דאע"ש ויוצאות למסע נקמה בעורף האויב. גולשיפטה פרהני האירנית (שכיכבה לאחרונה ב"מסתור" של ערן ריקליס) מובילה את צוות הלוחמות שאחרי שהופשטו ונאנסו לבשו על עצמן מדים ונטלו קלצ'ניקוב כדי להתמודד עם האויב, ולא פחות מכך עם הטראומה.

     

    נא להצטייד בשקית הקאה

    במשך 71 שנותיו פסטיבל קאן ניסה למתג את עצמו כמפגן עוצמה של הקולנוע הבינלאומי "האיכותי" אל מול תעשיית הסרטים האמריקנית. וכך גם כעת, כשהוליווד חווה תנודות קיצוניות במציאות היומיומית שלה, המארגנים מנסים להרחיק את עצמם ככל יכולתם ממגמות כלכליות, טכנולוגיות ותוכניות מנוף שוברי הקופות. התחרות הרשמית על דקל הזהב משופעת בדרמות חברתיות ואישיות עגמומיות מזן הארט-האוס. עם זאת, במסגרות המשניות אפשר היה לזהות יצירות שעל אף היותן לא מסחריות בעליל, יכולות להיתפס אולי כזוועתוני אימה וסרטי ז'אנר מהסוג שהפך למצליח כל כך בקרב קהלים גדולים בארצות הברית ובעולם כולו.

     

    רבות דובר על סרטו השערורייתי של לארס פון טרייר "הבית שג'ק בנה", אשר חודר עמוק לתוך מוחו המעוות של רוצח סדרתי (בגילומו של מאט דילון) - בן דמותו של הבמאי עצמו על מגוון שריטותיו הנפשיות. סצנות הזוועה הצעקניות גרמו לרבים לפרוש מהאולם בעיצומה של הקרנת הבכורה. אבל אין מדובר במקרה היחיד שגרם לתחושות קבס, חרדה וגועל אצל צופים, ובעקבות כך לנטישות ביציע.

     

    כמו פון טרייר, גם לואיס אורטגה הארגנטינאי מצטרף לטרנד שהולך וצובר תאוצה בקולנוע ובטלוויזיה האמריקאיות שעוקב אחרי שובל הדם של הרוצחים הסדרתיים למיניהם משנות ה-70 וה-80. המותחן "המלאך" שהוקרן במסגרת "מבט מסוים" מוקדש לקרלוס רובלדו פוץ' שנחשב לרוצח הסדרתי הקטלני ביותר בתולדות ארגנטינה. מדובר בתחקיר אופי של מי שמתחיל כנער פוחז ממשפחה טובה, ונסחף אל עולם הצללים של בואנוס איירס כולל לזה שבתוכו. במקביל למפלס האלימות ההולך וגואה, גובר גם המתח המיני בין פוץ' לבין שותפו לפשע, והנטיות המיניות של הגיבור פורצות החוצה. אפשר להבין לאיזה כיוונים זה הולך כשהאחים פדרו ואוגוסטין אלמודובר נמנים בין המפיקים.

     

     

    סרט ארגנטינאי נוסף שהוקרן במסגרת זו וגרם ללא מעט מהצופים להתפלצות רבתי וגם ללא מעט תהיות הוא Die, Monster, Die של אלחנדרו פאדל שמתחיל כמותחן מסתורין באיזור כפרי במדינה וממשיך למחוזות ההזייה הדיוויד לינצ'ית כשהגיבור – שוטר מקומי – מוצא עצמו מתמודד מול מפלץ מאיים שנראה כהלחמה בין החייזר מ"הנוסע השמיני", ואגינה משוננת ופין מחודד. רבים מהצופים באולם נטשו אל מול סצנות האימה הגרפיות, והדי מוזרות. אליהם אפשר לצרף את דרמת המתח Border שמתחילה כמותחן פשע ומתפתחת לכיוונים לא צפויים, פנטסטיים, ובהמשך לכך – גרוטסקיים. הבמאי האיראני עלי עבאסי הופקד על ההפקה השבדית-דנית שמספרת על פקידת מכס מכוערת להפליא, אבל בעלת חוש ריח על-אנושי. מפגש עם ברנש מכוער לפחות כמוה עם חיבה מוזרה לרמשים מושכת אותה למערכת יחסים מופרעת ובצדה מיצוי של חקירה רגישה אותה היא מובילה בעיירת הנמל הנידחת, ובתוך נופי הנפש והגוף שלה הנידחים לא פחות.

     

    קאן זה לא אמריקה, ובכל זאת

    עם כל הכבוד לרצון של מארגני פסטיבל קאן ליצור טווח ביטחון מהוליווד, ברור גם להם כי הסרטים האמריקנים הם אלו שמשכו את מירב תשומת הלב של מבקרי הקולנוע שהגיעו מכל קצוות תבל עד לריביירה הצרפתית. זו הסיבה ש"סולו: סיפור מלחמת הכוכבים" מבית תאגיד דיסני זכה להקרנה מדוברת. אומנם מחוץ לתחרות אבל בתוך האולם המרכזי – הגרנד תיאטר לומייר. גם העיבוד של "פרנהייט 451" מבית HBO זכה לכבוד בהקרנת חצות באותו האתר – כאילו כדי להבהיר לנטפליקס שבקאן יכולים להסתדר בלעדיהם. בד בבד, שני סרטים אמריקאים ששובצו בתחרות על דקל הזהב – BlacKkKlansman של ספייק לי ו-Under The Silver Lake של דיוויד רוברט מיטשל – עוררו את מירב תשומת הלב והציפיות, וגם סיפקו את הסחורה בסך הכול.

     

    ג'ון דיוויד וושינגטון, ספייק לי ואדם דרייבר בבכורת BlacKkKlansman  (צילום: gettyimages)
    ג'ון דיוויד וושינגטון, ספייק לי ואדם דרייבר בבכורת BlacKkKlansman (צילום: gettyimages)

    BlacKkKlansman היא דרמה משטרתית חביבה וקלילה למדי הנוגעת בנושא מכביד ואקטואלי במיוחד באמריקה של היום. ג'ון דיוויד וושינגטון (בנו של דנזל וושינגטון) מגלם צעיר אפריקני-אמריקני בשם רון סטולוורת' שמחליט להצטרף למשטרה בעיירה בשם קולורדו ספרינגס. אחרי קבלתו הוא נשלח למשימה כבלש סמוי בקרב חוגי "הכוח השחור" אשר נתפסים כאיום מהותי, ובהחלט מתבטאים ככאלה. בהמשך, חצי משעמום, הוא מרים טלפון לתא הקו קלוקס קלאן המקומי ונענה בהזמנה לפגישת היכרות. מכיוון שהוא שחור עור, הגיוס שלו לשורות הארגון הגזעני נידונה לכשלון, ועל כן חברו פליפ (אדם דרייבר) נשלח במקומו על תקן הגרסה הלבנה של רון סטולוורת'. מערכת היחסים הולכת ומעמיקה בין שני השוטרים לבין אנשי הקלאן – רון בטלפון, פליפ פנים מול פנים. מתישהו השניים אף מתחככים בדיוויד דיוק בכבודו ובעצמו (טופר גרייס), המנהיג הבלתי מעורער של הקו קלוקס קלאן. הסרט אגב מבוסס באופן חלקי על סיפור אמיתי.  

     

    עם המון הומור ו-ווייב כיפי, ספייק לי מצליח גם לשעשע וגם לדקור איפה שצריך - על חשבונו של דונלד טראמפ, שזוכה להמון רפליקות ("אמריקה קודם" היא אמירה שגורה בפיו של דיוק) וגם למחווה מטעם אלק בולדווין שרגיל לגלם את הנשיא במערכוני SNL ופה קורץ לו בדמות מעט אחרת. אבל הבשורה המרעננת הבולטת במיוחד בסרט היא אחדות הגורל שהוא מציג בין האפריקנים-אמריקנים לבין היהודים. שני המגזרים שנחשבים בארצות הברית כמנוכרים אחד לשני, מוזכרים שוב ושוב כיעדי השנאה המרכזיים של חוגי הימין הקיצוני במדינה. וכך האויב המשותף הופך את רון השחור ופליפ היהודי לחברים טובים הנלחמים ביחד נגד האיום המשותף. הבמאי עושה לעצמו עבודה קלה כשהוא מציג את אנשי הקלאן כארכיטיפים של רדנקים חדלי אישים, כשמולם הגיבורים משכילים ורהוטים, אך ספייק לי מצליח לארוג את העלילה בדרך שלא תהפוך את הסרט כולו לקלישאה. מה שמצחיק בחלק הראשון של הסרט, הופך למותח יחסית, ובסופו של דבר עגום עם התזכורת מהמציאות בדמות צילומי הארכיון ממצעד הניאו-נאצים בשרלוטסוויל והדברים שאמר טראמפ בעקבותיהם.

     

    בניגוד לספייק לי הוותיק, מיטשל הצעיר (שנודע בזכות מותחן האימה המאתגר שיצר It Follows) הרבה פחות קומוניקטיבי במותחן האניגמטי שלו Under The Silver Lake. אנדרו גרפילד מגלם היפסטר צעיר בלוס אנג'לס שנשאב לתעלומת רצח שבה מסתחררים אינספור רמזים וסימנים גלויים וחשאיים. הוא נחוש לפענח אותם ולהגיע לפתרון מתקבל על הדעת, אך ככל שהוא מתקדם בחקירה הלוגית שלו, הוא נדחף יותר ויותר לתוך מערבולת ספק דמיונית ספק מציאותית, ומתקשה לנסח לעצמו מסקנות ברורות לגבי מי רצח את מי, מתי, איפה ואם בכלל.

     

     

     

    העלילה הפתלתלה בעולם חזותי מטורלל מרגיש כמו מסע של דמות אובססיבית-קומפולסיבית מהזן החביב על דארן ארונופסקי (ובמיוחד בסרטו הראשון "פאי") בתוך עולם פנטזיה פתייני ומסויט של דיוויד לינץ'. התגובות של המבקרים והצופים לבליל הקולנועי הזה היו מאוכזבות ברובן, וזה די מתקבל על הדעת בעיני מי שמנסה להפוך את הסיפור עצמו כמתקבל על הדעת – כמו הגיבור. עלילת המתח אינה ניתנת להכלה, אפילו בגימטריה. היא פתוחה לקריאות רבות, לא בהכרח נרטיביות. הקריאה של כותב שורות אלה היא שמיטשל בעצם מנסה להמחיש לנו בדרכו את חוויית הצפייה שלנו. אנחנו מנסים ללקט רמזים תכניים, מילוליים ו-ויזואליים בניסיון לנסח לעצמנו תבנית קוהרנטית של סיפור, משהו להזדהות איתו ולהבין. אלא שעבודת הפרשנות הסיזיפית הזאת נדונה לכשלון. כמה שלא ננסה לזהות את הסימנים שמופיעים לפנינו, ולעשות את החיבורים הנכונים ביניהם, תמיד נתקל בכשלים לוגיים, ונפסע בשבילים עקלקלים בדרך למבוי סתום. בהקשר זה השלם אף פעם לא גדול מסך חלקיו. יותר מכך – הוא אף פעם לא שלם. זה לא אומר שאנחנו נפסיק לנסות. אחרת אין טעם לצפות בסרט הזה. או בכל סרט אחר למעשה.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "צופים מזועזעים, קולנוע ערבי בולט והרבה אמריקה: סיכום קאן"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים