"משחקי גברים": להיות ילד שחולם להיות גבר
הסרט שיוקרן השבוע במסגרת פסטיבל דוקאביב מתחקה אחר הכוחות שדוחפים אותנו לשחק. הוא מתחיל לפעול על הלב רק מנקודת האמצע, אבל הפעולה הזו עמוקה ודוקרת
מודה, בחצי הראשון של הסרט "משחקי גברים", כלומר במשך כחצי שעה, לא הבנתי מה רוצים ממני. אמנם,"מבחינה אנתרופולוגית", כמו שאומרים כשמתביישים להודות שצופים באח הגדול, מעניין לראות גברים מחוספסים משתתפים במשחקים שלא שמעתי עליהם, וקשה לדמיין כיצד התפתחו החוקים שלהם.
לכתבות נוספות במדור: "בונים תרבות ספורט"
למשל, משחק שקט שאפשר להשתתף בו רק אחרי שבמשך ימים ארוכים נתת לעצמך "ליפול עמוק אל תוך התהומות של עצמך", גלגול גוש גבינה עגול וקשה במורד סמטאות נאפולי (ולזקן אחד פעם נשבר האף כשהגבינה זינקה לו ממדרגה ישר לפרצוף!), או "זוג או פרט" בשילוב צרחות מעליבות.
שאלה הומו-אירוטית מרחפת מעל הסרט לכל אורכו(צילום: גרגור בוזיץ')
ויש גם מאות נערים וגברים בטורקיה שממתינים לתורם להימרח בשמן זית כמנהג גברי יוון העתיקה ולהיאבק על העשב תחת השמש – תוך תחיבת ידיים עמוק אל תוך מכנסי היריב, ואי אפשר שלא לתהות.
ונכון, זה מעורר מחשבה – איך בתרבות הזאת, שאינה רחוקה שנות אור ממני, התפתחו מנהגים שבוודאי מבוססים על איזשהו הגיון – חברתי, מנטאלי, מסורתי – אבל אני לעולם לא אוכל להבין אותם. ושאלתי את עצמי, אם אני לא מצליח להבין כמה קשישים שרוקדים יחד אחוזי אמוק מול עיניהם הידעניות של שני קשישים אחרים שמחליפים ביניהם הערות פרשניות - מה אני באמת יודע על בני אדם? כנראה שרק קצת יותר מכלום.
גברים מרוחים בשמן זית בתחרות היאבקות(צילום: גרגור בוזיץ')
ולמרות כל זה – נשאר מרחק ביני לבין הסרט. המבט נשאר "אנתרופולוגי", סקרני, לא מעורב. אבל אז הגיע החצי השני.
אדם מבוגר, ישוב על בר, לפניו מונחות מאפרה ובה סיגריה בוערת וחצי כוס בירה, מכריז ש"בשלב מסוים במהלך העבודה על הסרט הבמאי נקלע למשבר יצירתי. הוא לא ידע איך להמשיך, אז הוא הפסיק לצלם". המצלמה עוברת לאט ממנו אל דמות אחרת – הבמאי מתיאז' איוונשין – שיושב ושותק.
ומהרגע הזה, של שבירת הקיר הרביעי מול הצופים, העסק מתחיל להתחמם. זאת אומרת, בתוך הלב. האיש שיצא לחקור גברים שמשחקים בכפרים נידחים, מתחיל לברר מה בעצם הוא מחפש.
הרגע בו נשבר הקיר הרביעי. במאי הסרט מתיאז' איוונשין(צילום: גרגור בוזיץ')
איוונשין הוא הדמות הראשונה שרואים בסרט. הוא הראשון שמשחק במשחק השקט שתואר קודם. כשאנחנו חוזרים אליו באמצע הסרט, הקצב מואט, השתיקות מתארכות וחוסר המעש שלו ושל הגברים המצולמים מתחיל להעיק. נדמה שרק אז הוא מתחיל את הנפילה לתוך התהום, שהייתה אמורה להיות תנאי קבלה למשחק עצמו.
הוא ממשיך לעבור בין דמויות גבריות, מותח אל הקצה את השאלה ההומו-ארוטית שמרחפת מעל הסרט לכל אורכו. אבל רגע השיא מגיע כשקולו של האיש שהסביר את הכללים של משחק השקט, מקבל פנים מפתיעים: מאמן טניס, מבוגר בכעשרים שנים או יותר מהבמאי ודומה לו באופן מחשיד.
הוא נזכר ברגעי טניס היסטוריים. בעיקר באחד, של גיבור לאומי קרואטי, גוראן איבניסביץ', שהגיע מהמקום ה-125 בעולם עם כרטיס חופשי לטורניר ווימבלדון ב-2001 וזכה בו, בגיל שלושים, לאחר שלושה הפסדים בגמרים קודמים. אומה חבולה שלמה נישאה על גבו ברגעים ההם. והאיש (אולי מאמן מהילדות, אולי האב ובוודאי דמות האב), זוכר כל נקודה במשחקון האחרון, וסביר להניח שגם במשחק כולו, שהיה אחד הגמרים ההפכפכים והדרמטיים בתולדות הטורניר.
הסרט מחולק לשני חלקים ברורים. איוונשין(צילום: גרגור בוזיץ')
ובמיוחד הוא זוכר כל מילה שיצאה מפיו של השדר הקרואטי, שאפשר היה לשמוע את ליבו פורץ החוצה מחזהו כשאיבניסביץ' זכה בנקודה האחרונה. הפסקול ממזג ברגעים האלו בין קולו הנרגש של השדר לבין זה של המאמן שמספר את הסיפור.
המשפט האחרון שהוא בוחר לצטט/להשמיע משידור משחק הגמר המדהים ההוא, היה: "צפו בזה, תהנו, תבכו. גוראן עשה את זה גם בשבילנו. אל תתביישו לבכות". וכאן, כנראה, טמונה הסיבה לכך שגברים ממשיכים לשחק, הרבה אחרי שהם מפסיקים להיות ילדים.
"משחקי גברים", בימוי: מתיאז' איוונשין. קרואטית, איטלקית וסלובנית, תרגום לאנגלית
פסטיבל דוקאביב 2018, סינמטק תל אביב, ראשון, 20.5, 19:00. רביעי, 23.5, 21:30
לפנייה לכתב/ת 
משחקי גברים
צילום: גרגור בוזיץ'
מומלצים
