מזרחים-אשכנזים

עושה רושם שאלה שמינו את עצמם לדוברים הרשמיים של המזרחיות, הולכים ומתרחקים מן המציאות הישראלית. אחרי שדרעי הפך למין ישו שמוסמר, כביכול, לצלב האשכנזי; אחרי שהרב עובדיה יוסף ביזה את מה שמסמלת השואה לישראלים; ואחרי שבחירת קצב על פני פרס הפכה ל"ניצחון" עדתי, עושה רושם שיש איזה קו משותף שעולה משיח העדות העיתונאי והאקדמי שלנו. נדמה שאלה שהפכו את עצמם לדוברים מקצועיים של המזרחיות דורשים מהמזרחים בישראל משהו שהולך ונעשה צורם: להפוך את הקיפוח ואת האוטסיידריות ללב הזהות. להתבצר במעמד של אנדר-דוג. אני לא מבין מדוע מישהו, ולא חשוב מאיזו עדה, יסכים למעמד סוג ב' שכזה. מה בעצם אומרות הדעות של הדוברים הללו:

מה זה אומר, ששואת יהודי אירופה מבוזה על ידי עובדיה יוסף? שמזרחים לא אמורים להזדהות עם מה שהפך, לטוב ולרע, לסמל מרכזי בתרבות הישראלית.

מה אומרים לנו אלה שחוגגים את נשיאותו של קצב כניצחון עדתי? שאם אדם הוא מזרחי הוא אמור, משום מה, להעדיף איש סימפטי ולא מאוד בולט על פני מישהו שהעלה את ישראל על דרך השלום, רק בגלל שהסימפטי הוא מזרחי.

מה אומר הקמפיין להפיכת דרעי לקדוש מעונה? שאם אתה מזרחי אתה אמור משום מה להזדהות עם רמאות רק בגלל שהרמאי הוא מזרחי.

מה זה אומר שאדם מזרחי כמו השר שלמה בן עמי הוא בעל עמדה ממלכתית מרכזית? שהוא לא נחשב כי הוא לא "מזרחי אותנטי".

יש משהו מאוד דוחה בזה שחבורה של דוברים מקצועיים דורשת מכולנו להפוך סטנדרטים נמוכים לתו הזיהוי של המזרחיות. החוצפה של הדוברים האלה מתחילה להימאס. הרוב הגדול של המזרחים, בדיוק כמו רוב האשכנזים, הם אזרחים עובדים, משלמי מסים, שעתיד המדינה שלהם חשוב להם, שמרגיז אותם שגונבים מהקופה הציבורית, שמקומם אותם כשפוליטיקאים פועלים בשם אינטרס צר על חשבון האינטרס הכללי, שבית המשפט הוא בעיניהם מוסד בעל חשיבות. הזיהוי האוטומטי מחד של ישראל עם אשכנזיות, ושל כל מה שעומד בניגוד לאינטרס הציבורי עם אוטנטיות מזרחית מאידך, הוא גם דוחה וגם מוטעה.

ואני מנחש שהוא דוחה בעיני מזרחים באותה מידה שהוא דוחה בעיני אשכנזים.

גדי טאוב, סופר, שוהה בניו-יורק