המשפחה שעזבה הכול ויצאה לטייל

לפני שנה החליטו מוריה ואבשי הנחומי לעשות שינוי דרמטי בחייהם ולצאת לשנת מסע בארץ יחד עם שני ילדיהם, ניגון לב (7) ומעיין דוד (5). הם העבירו את הניהול של הגן האנתרופוסופי שייסדו במושב מטע לבעלים חדשים, אפסנו את כל חפציהם בלול ישן במטע, ארזו בגדים וציוד שטח ויצאו לדרך.

"כבר הרבה שנים אנחנו מחפשים את המקום שלנו, והחלטנו לחפש עמוק יותר", מספרת מוריה. "היינו בתהליך ארוך מאוד של חיפוש ובירור מהי התחנה הבאה בחיים שלנו", מוסיף אבשי. "היו לנו כל מיני אופציות וכל מיני מקומות, ומבחינה פנימית משהו לא התקדם. יצאנו למסע כדי להתמודד עם השאלות האלו".

"מחפשים את המקום שלנו"(צילום: אלבום פרטי)

"לא תמיד יודעים איפה נישן מחר"

משפחות רבות מחליטות לטוס לטיולים ארוכים במקומות שונים בעולם, אולם ההחלטה לטייל דווקא בארץ היא החלטה ייחודית. "התקופה הזאת בארץ משמעותית מאוד דווקא מכיוון שהשאלות שמבעבעות מאחורי המסע הזה קשורות לארץ ולמקום שבו נתמקם בסופו של דבר", אומר אבשי. "איפה נגור? איך נחנך את הילדים שלנו? יש פה כל מיני קהילות ובועות תרבותיות שונות שיכולות להציע הרבה".

"מובן שזה גם עניין של תקציב", מוסיפה מוריה, "אבל מה שאני מאוד אוהבת זה שכשאתה מטייל בארץ אתה לא ממש תייר, אתה מכיר פה מקומות ויודע איך להסתדר".

איך אתם מסתדרים מבחינה כלכלית? אתם עובדים במהלך המסע?

מוריה: "יצא לי למכור כמה ציורי שמן שעשיתי אבל חוץ מזה לא עובדים. ההוצאות העיקריות הן האוכל ודלק. לינה לא עולה לנו כסף כי אנחנו מתארחים אצל אנשים שאנחנו מכירים בדרך או ישנים בחוץ. התפריט שלנו פשוט כי אנחנו צמחונים, מבשלים הכל לבד, לפעמים על המדורה. אין לנו הרבה כסף, מוציאים ממה שיש. חסכנו כסף לפני שיצאנו לדרך. עשינו את זה כצעד אמיץ ולא כי יש לנו היכולת".

חיים על תפריט פשוט(צילום: אלבום פרטי)

למרות האתגרים שכרוכים בכך, אבשי ומוריה מסרבים לתכנן את היעדים הבאים של המסע. "אנחנו לא תמיד יודעים איפה נהיה מחר", מספרת מוריה. "הרעיונות שלנו לגבי מה יהיה בחודש הבא ובעוד חודשיים כל הזמן משתנים, כל הזמן נולדים מחדש”, מוסיף אבשי. "התחלנו את המסע בים, היינו בכדיתא בגליל העליון, בבקעת הירדן, בחוות יתיר שבדרום הר חברון, טיילנו בעזוז ובניצנה, ועכשיו אנחנו פה במצפה רמון. השבועות שלנו רוויים בחוויות".

הם מסתובבים עם אוטו ועגלה המכילה אוהלים, שקי שינה, מצעים, צעצועים לילדים, כלי מטבח, אוכל, בגדים וחומרי יצירה. הם מלמדים את הילדים תוך כדי עשייה יומיומית, ומאמינים שעדיין לא צריך ללמד את ניגון לב לקרוא ולכתוב, מתוך גישת החינוך האנתרופוסופי (הם מתכננים לחזור מהטיול ואז להכניס את ניגון לב לבית ספר כזה).

למרות האתגר, משתדלים ליצור קרקע נכונה לילדים(צילום: אלבום פרטי)

זה אמנם נשמע כמו חופשה משפחתית ארוכה, אבל מסע מסוג זה מוליד אתגרים משלו. "אני לא מתגעגע לבית מבחינת הנוחות, אבל לפעמים אני מתגעגע למקום שהוא שלי", אומר אבשי.

"מצד אחד המסע הזה מאוד רומנטי, חווייתי ומדהים, ומהצד השני זו תקופה ארוכה, זו לא איזו חופשה של שבוע. יש ימים טובים יותר, יש ימים טובים פחות, יש קשיים ויש התלבטויות. בזוגיות יש רגעים של אהבה גדולה ויש רגעים של משבר", הוא מוסיף.

"מבחינה זוגית זה הציף את השוני, אבל גם הציף את זה שאנחנו יחד יכולים לעשות את זה, יכולים להשלים זה את זה וללמוד ללכת זה לקראת זה באמת", מספרת מוריה. "אנחנו עוברים קשיים, עוברים התמודדויות, רבים קצת לפעמים ומתפייסים", היא מוסיפה.

למרות אופיו הייחודי של המסע משתדלים אבשי ומוריה, שניהם אנשי חינוך, להמשיך ליצור קרקע יציבה עבור ילדיהם. "בתוך כל הנדודים אנחנו משתלים ליצור לילדים ריתמוס מכיל ותומך. ריתמוס של בוקר, של עונות, של חגים", מספרת מוריה. "אני מרגיש שהמסע הזה נכון להם בגיל הזה, אנחנו משקיעים המון זמן ומאמץ ביומיום שלנו כדי לתת להם את הקרקע הנכונה", מוסיף אבשי.

בספטמבר תתחיל ניגון לב ללכת לכיתה א'. "אני חושבת שנמצא את עצמנו במקום פיזי, אנחנו מגלים לאט-לאט איפה זה יהיה", אומרת מוריה, ומוסיפה כי "המסע הוא דבר עמוק, והשאיפה היא שהוא יימשך, גם אם לא באופן פיזי".

סייעה בהכנת הכתבה: שני שדמה