חיפשתי בילוי קליל. מצאתי חפירות זוגיות

משהו קליל. זה מה שאני מחפש בימים אלה. לפני חודש אחותי נתנה לי מתכון להכנת עוגיות פאדג' מושחתות בתשע דקות, והמתכון הזה אכן הוכיח את עצמו ויצאו לי עוגיות נהדרות במינימום עבודה. אז אם קיצורי דרך אכן משתלמים, חשבתי לעצמי, למה לא לנסות אותם גם בגזרת היחסים? בא לי משהו קליל, אינסטנט ומתוק. מסלול החיים הרגיל בדרך אל האושר מתחיל להראות סימנים של שחיקה. אני צועד עליו כבר תקופה, אבל משום מה לא מצליח למצוא אוצרות חבויים. אז למה שלא אאט את הקצב, אקליל את הלך הרוח ואיהנה מהדרך?

אז איך מתרגמים קלילות ליחסים שבינו לבינו? להגיד יותר כן, פחות לא. פחות לחשוב, יותר לחוות. להסיר מעצמי קצת אחריות ולא לחשוב איך אני צריך להתנהג ומתי דברים צריכים לקרות. לקחת את הדייט המעונב שאליו אנחנו מגיעים עם קורות חיים מודפסים מראש, ולהפוך אותו לתחרות שתייה בסבב ברים או לשחייה לילית בים, או אפילו להכניס את עצמי לאוטו ולנסוע לצפון בעקבותיו של הסטלן החמוד מהרי הגולן שמקשקש איתי כבר כמה חודשים, ומבטיח לי יין מהיקב שלו. בקיצור, להקליל.

קובי סרדס. קליל, קליל, כמו פאדג' אינסטנט(צילום: אוסף משפחתי)

מסתבר שדומה מושך דומה, והאג'נדה הקלילה שאימצתי מגנטה אליי מהר מאוד כמה וכמה בחורים קלילים שלא מחפשים את אהבת חייהם. וכך אני מוצא את עצמי בביתו של בחור קליל מספר 1 - בלונדיני, נאה ופרוד טרי. השעה ארבע בבוקר, סיימנו את ענייננו החשובים במיטה ואני עוד מנסה למצוא את הכוחות להקים את עצמי ממנה, בזמן שהוא רץ לעשות סידורים משונים ברחבי הבית הכוללים העברת מגב וגרירת כיסאות.

במקביל הוא צועק לי: "אתה רוצה להישאר לישון?", אבל משהו בי מרגיש שמדובר בנימוס ותו לא, ואני מחליט לענות בשאלה: "אתה רוצה שאני אשאר לישון?". "כן, בטח", הוא צועק מהחדר השני, בטון לא משכנע במיוחד, בזמן שהוא גורר רהיטים. אחרי כמה דקות הוא נכנס לחדר, נשכב לידי במיטה ועכשיו הוא כבר חושב שדווקא לא כדאי שנישן ביחד. "פשוט אני והאקס נפרדנו ממש לפני שנייה, והוא היה פה לפני כמה ימים והוא רוצה שנחזור ואני קצת מבולבל", הוא מודה באוזניי.

"הכול טוב", אני מנסה ללא הצלחה לקטוע את המונולוג המרגש של הבחור שהיה אמור להיות שיא הקלילות, ולבסוף אני נכנע ופשוט נותן לו להוציא. הוא מספר לי באריכות כמה הם שונים וכמה הם ניסו להישאר יחד ללא הצלחה, ועל איך עכשיו הוא יוצא לתקופה חדשה והוא יודע שהוא חייב ללמוד להתגבר, אבל הוא עוד לא מוכן לזה, ובלה בלה בלה, שמישהו יזמין לי כבר מונית!

בסופו של דבר, כשכבר אור יום מוחלט בחוץ, הוא מסכם ואומר: "אני מזה מצטער, נהייתי ממש אמוציונאלי פתאום". "הכול ממש בסדר", אני עונה בזמן שאני נועל נעליים ומרגיש שכלום לא בסדר. "נהיה בקשר, כן?". עם בחור קליל מספר 2 אני כבר קובע ישירות בבר. הפעם מדובר באמן שמחפש את עצמו, ולמרבה ההפתעה, גם הוא נפרד לאחרונה מבן זוגו. חצי שעה לפני שאנחנו נפגשים אנחנו מסתמסים וקובעים איפה בדיוק ניפגש, כשלפתע וללא כל הכנה, אובד הקשר איתו. כל ניסיונותיי לאתר את קלילי 2 מסתכמים בצליל חיוג מיותם ובמספר הודעות שלא נקראו. את הבירה שקבענו אני שותה כבר עם עצמי על הספה, בפיג'מה.

למחרת אני מתעורר לגלות שהנעדר, תודה לאל (או שלא), בחיים. הוא מספר שהאקס שלו הגיע אליו אתמול הביתה בדיוק בזמן שדיברנו, ומרוב לחץ הוא כיבה את הטלפון. אבל היי, הוא ממש מצטער וישמח להיפגש איתי בהזדמנות. גם אני מצטער אבל שמח להעביר אותו לארכיון שלי. אמרנו קלילות, לא? אז איך לעזאזל הפכתי להיות המטפל הנפשי של כל נפגעי הזוגיות בשכונה שלי?

בחור קליל מספר 3 מגיע אליי הביתה. הוא היפי גולש ומבלה את זמנו בין שדות תעופה וחופים יפים שרואים באינסטגרם. שיחה של שעה ולא שמעתי מילה אחת על האקס, או על חבריו הגולשים. בשלב מסוים הוא מופתע לשמוע שאני לא בזוגיות, ומספר לי שהוא דווקא כן בזוגיות, סוג של זוגיות מעומעמת ולא ברורה, אז בינתיים הוא לוקח את החיים "בקלילות". עוד פעם אותה קלילות ארורה. גם את הדייט הזה אני נאלץ לחתוך, וברגע של ייאוש אני מוצא את עצמי נופל למדרון חלקלק ומחליט לסמס לבחור קליל מספר 1 (בתקווה שסיים להתאבל) ומציע לו לשתות משהו.

מספר 1 מחזיר לי הודעה: "אני והאקס שלי החלטנו לנסות שוב... מצטער! אם משהו ישתנה אני אעדכן אותך". אם משהו ישתנה הוא יעדכן אותי? כמו שהפקידה מ"כללית סמייל" מתקשרת לעדכן אותי כשמתפנה תור? טוב, כנראה שאין לי את מי להאשים אלא את עצמי. רציתי משהו קליל, ומהו אותו משהו קליל אם לא שוב משהו בלתי מושג שלא יכול באמת לקרות ולהתפתח לשום דבר? אין לי אלא להסיק מכל זה שהקלילות, ובכן, הקלילות היא מהשטן.