שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    היום קוראים לזה וינטג': מה היה אופנתי בישראל של פעם?
    מבית האופנה "משכית", דרך השמלה שלבשה אורנה דץ באירוויזיון 1991, ועד כאפיות וקולקציות שמשלבות בתוכן כלי נגינה - תערוכה חדשה במוזיאון ישראל סוקרת את צו האופנה בישראל מסוף המאה ה-19 ועד היום. שיק או שוק? שפטו בעצמכם

    "מקום לאופנה", תערוכה מקיפה המוקדשת לעולם האופנה הישראלי, נפתחה היום (ד') במוזיאון ישראל בירושלים. פריטי הלבוש, הרישומים, צילומי האופנה והסרטים שיוצגו בה פורשים את התמונה הרחבה של עולם העיצוב ותעשיית האופנה בישראל, ומספרים סיפור משמעותי בתרבות הישראלית.

     

    הצצה לתערוכה    (צילום: אמיר רונן, מוזיאון ישראל )

    הצצה לתערוכה    (צילום: אמיר רונן, מוזיאון ישראל )

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    התערוכה, אותה יזמה תמרה יובל ג'ונס ואוצרות דייזי רקח-ג'יברה, נגה אליאש-זלמנוביץ ואפרת אסף-שפירא, מתבוננת בלבוש שנוצר בישראל מסוף המאה ה-19 ועד ימינו; מגמות מרכזיות באופנה בישראל, כמו סמליות דתית ולאומית, מקומו של הלבוש המסורתי היהודי והערבי, השפעת נוף המקום על מעצבי האופנה, האידאולוגיות השונות - הסוציאליזם מצד אחד והליברליזם מהצד האחר – כל אלה הם חלק מהמסע אל הבגד הישראלי שיתפרש על שטח תצוגה בן 900 מ"ר במוזיאון.

     

    בין המוצגים המככבים ניתן למצוא את מעילי המדבר העל זמניים שעיצבה פיני לייטרסדורף בין שנות ה-50 לשנות ה-70 עבור בית האופנה "משכית", המשלבים צמר כבשים מקומי וצבעי מדבר; קולקציית "הכאפיה" שעיצבה רוז'י בן יוסף בעקבות מלחמת ששת הימים בניסיון ליצור מסר של דו קיום בין שני העמים - קולקציה אשר רעיונותיה נוכחים כיום בעיצוביהם של מעצבים יהודים, פלסטינים ובינלאומיים; ופריטים נוסטלגיים של "אתא", החל מכובע טמבל ובגדי עבודה. קבלו הצצה לכל מה שנחשב שיק בישראל של פעם.

     

    מתוך התערוכה:

     

    מקום לאופנה (צילום: אלי פוזנר)
    חגורת ההצלה שליוותה את עמיר מרק כשלחם בחיל הים היא בעיניו קמיע; בהשראתה הוא יצר קולקצייה ובה איזכור לאמונותיהם העממיות של יורדי ים מתרבויות רחוקות, דוגמת ילידי מערב האוקיינוס השקט. בתמונה - מערכת מקולקציית "קמיעות מזל", פרויקט הגמר לבית הספר שנקר, 2016(צילום: אלי פוזנר)

    מקום לאופנה (צילום: אלי פוזנר)
    סיגל דקל, יוסי זינה, מערכת בהשראת כלי נגינה, 2015(צילום: אלי פוזנר)
     

     

    השמלה שלבשה אורנה דץ באירוויזיון 1991, כשביצעה את השיר
    השמלה שלבשה אורנה דץ באירוויזיון 1991, כשביצעה את השיר "כאן"(צילום: לורה לכמן, מוזיאון ישראל )

    ההיסטוריה נכנסה לשמלה הזאת בדרך כמעט פלאית, והיא שזורה במוזיקה – הסטודיו היה בנווה צדק, שכונה שבה שכן בעבר קונסרבטוריון, והנה בשיטוט באזור צץ לו בונה כינורות וכרך יחדיו את כל הרכיבים. חפצים ממקורות ישנים, לעיתים כאלה הפורטים על נימי הנוסטלגיה, שימשו גם קודם את סטודיו סיגל דקל ליצירת רעיון חדש ועכשווי - כאן הם בחרו חומר מילוי וחלקי כינור פנימיים והוסיפו לבגד מתח ועניין.

    מקום לאופנה (צילום: אלי פוזנר)
    אתא, 1985-1934, חולצה כחולה, מכנסי עבודה, שנות ה-60 בקירוב. כותנה אוסף גיל פנטו, מוזיאון פרטי לנוסטלגיה ישראלית, יפו(צילום: אלי פוזנר)

    עקרונות העיצוב של אתא טישטשו הבדלים מגדריים. המכנסיים הקצרים שימשו את נשות ישראל כבר בשנות השלושים, ובכך הקדימו מגמות אופנתיות שרק מאוחר יותר יהיו פופולריות בעולם הרחב. בית-החרושת אתא היה ממפעלי הטקסטיל הראשונים שקמו בארץ. הוא נוסד בשנת 1934 על-ידי משפחת מולר, ויותר מכול שיקף את השפה האסתטית של הלבוש הסוציאליסטי בארץ. את עקרונות העיצוב התכליתי, קווים ישרים והעדר קישוטיות – "ירשו" המולרים ממורשת הבאוהוס ועיצוב המודרניסטי. אתא הייתה ל"מלביש הלאומי" של מדינת ישראל, ממדי צה"ל ועד לתלבושת בתי הספר האחידה, מהצעיר ועד ל"זקן" (הכוונה לכינוי לראש הממשלה דוד בן גוריון שהיה שלבש גם הוא בגדי אתא).


    מקום לאופנה (צילום: אלי פוזנר)
    פיני לייטרסדורף, 1986-1906, ל"משכית", מעיל מדבר, שנות ה-60 וה-70, צמר כבשים ורצועות סריג. ארכיון האופנה והטקסטיל ע"ש רוז, שנקר(צילום: אלי פוזנר)

    צבעי החולות של הנגב ויריעות אוהלי הבדווים היו מקורות ההשראה למעיל על גזרתו המשתפלת. פיני לייטרסדורף עיצבה אותו מבדי צמר ארוגים ביד שחוברו זה לזה ברצועות סריג. המעיל נושא זיקה גם אל צורת הלבוש הנהוגה כבר מהעת העתיקה באזור הים התיכון וחצי האי ערב. לא פעם כשלבשו אותו נשים בנסיעות לחו"ל, מטעם משכית נאלצו לחזור בלעדיו כי מישהי חשקה בו, ומספרים שאחת המפורסמות בהן הייתה השחקנית קתרין הפבורן. מעיל איקוני זה השפיע על דורות של מעצבים ובהם גרי מליץ, יובל כספין, שרון טל ונמרוד גילה.

     

    מתוך
    דוגמנית בחליפה אופיינית לאופנה הבינלאומית של זמנה, ראשית שנות ה-60. צילום: גברא מנדיל

    צילום זה משקף את המיזוג בין אופנה מקומית לדימוי בינלאומי שביקשו לא מעטים לייצר בישראל של שנות השישים. הדוגמנית הלבושה בבגד בסגנון האופנה הבינלאומי הטיפוסי לשנות השישים, עומדת במכונית הסברה – מכונית ספורט ישראלית, לפני מלון היוקרה, דן אכדיה – כפי שמורה השלט הכתוב בסגנון כתב עברי קדום.

     

    בשנות ה-60 החלו להירקם קשרי גומלין בין האופנה שהנצה בישראל למעצבי אופנה בינלאומיים בעלי שם. ארגוני נשים כמו יצ"ו העולמית הביאו לארץ מעצבים מובילים – בזה אחר זה הוצגו לקהל הישראלי קולקציות של מארי-לואיז קארווה, רוברטו קפוצ'י, פייר קרדן, ז'יוונשי, נינה ריצ'י והאחיות פונטנה - מקצתם אף ביקרו כאן בעצמם. מ-1965 ועד סוף שנות ה-80 ארגן מכון היצוא הישראלי שבועות אופנה בינלאומיים, שהשתתפו בהם מאות קניינים מרחבי העולם וכן הוציא כתב-עת מכובד, Israel Fashion, והכול כדי להעלות את ישראל על מפת האופנה הבינלאומית. מפעל מלווה העצמאות והפיתוח, הבונדס, קישר מעצבי אופנה מקומיים, ובהם פיני לייטרסדורף, לולה בר, גדעון אוברזון, ג'רי מליץ ואחרים למעצבים בינלאומיים, דוגמת איב סאן לורן.


    מקום לאופנה (צילום: אלי פוזנר)
    האחיות אנגלנדר, פעלו בתל-אביב משנות ה-30, שמלה ורדיד עשויים ברוקד משי, 1952-1951, ארכיון האופנה והטקסטיל ע"ש רוז, שנקר(צילום: אלי פוזנר)

    מקום לאופנה (צילום: אלי פוזנר)
    פיני לייטרסדורף ל"משכית", שמלה לאישה, ישראל, שנות ה-50 וראשית שנות ה-60 של המאה ה-20(צילום: אלי פוזנר)

    מקום לאופנה (צילום: אלי פוזנר)
    גדעון אוברזון, נולד ב-1943, שמלה מקולקציית "בין קודש לחול", 2012, צדפים על שיפון משי (צילום: אלי פוזנר)

    את ההשראה לקולקצייה שאב אוברזון מן המופע "בין קודש לחול" של להקת המחול הקיבוצית ומשולבים בה צבעים ורכיבים מן הים, מהאדמה ומהשמים.

     

    מקום לאופנה (צילום: אלי פוזנר)
    רוז'י בן יוסף ("רקמה"), נולדה ב-1929, פריט מקולקציית "הכאפייה", סוף שנות ה-60 ושנות ה-70, כותנה(צילום: אלי פוזנר)

    הכאפייה טעונה במשמעויות לאומיות ופוליטיות וסיפור שילובה באופנה שהתפתחה כאן, כמו גם דחייתה, משקף את היחסים בין החברה היהודית לערבית. ראשוני המתיישבים הציונים שרצו להיטמע בנוף המקומי אימצו את הכאפייה; המרד הערבי הגדול שפרץ ב-1936 תקע טריז בין הצדדים והכאפייה נדחקה מלבוש החברה היהודית.

     

    בעקבות מלחמת ששת הימים יצרה המעצבת רוז'י בן יוסף את קולקציית "הכאפייה" ובה היא השתמשה בבדי כאפייה באדום, לבן ושחור לשמלות, שזרה בהן דגמי רקמה בדואיים ואף עיטרה אותן בזכוכית חברון. הקולקצייה נוצרה ברגע אוטופי וסימלה תקווה גדולה לדו-קיום בין שני העמים. כיום משמש דגם הכאפייה ביצירות של מעצבים פלסטינים, ישראלים ובינלאומיים, ושמלות כאפייה נפוצות ברחבי העולם – נושאות מסר לאומי של דו-קיום או משמשות דגם עיטורי.


    מקום לאופנה (צילום: אלי פוזנר)
    ששון קדם, נולד ב-1964, חזרה לשורשים, 2013, טאפט משי, צמר גברדין, כותנה, טול, עץ והתזת צבע(צילום: אלי פוזנר)

    וכך כתב ששון קדם על השמלה: "הרעיון הוא בגד שניתן ללבישה בלי פחד, אפשר ללכלך אותו, לרקוד איתו, ללבוש אותו לים... רציתי לתת לטבע הפשוט סביבנו, כמו ענפים וחול, לקשט את הבגד, וליצור כך דיאלוג הרמוני בין הטבע לשני מטר בד...".


    מקום לאופנה (צילום: אלי פוזנר)
    שרון טל ל"משכית", שמלה עשויה רקמת חרוזי עץ, 2015(צילום: אלי פוזנר)
     

     

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים