שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "יקיצה": גרסה בשלה יותר של ניר ברעם
    ספרו החדש והיפה של ניר ברעם נבנה מרומנים קודמים שלו - אך מפרש בצורה בוגרת ומושכת יותר את הדחף שלו כסופר

    פתיחת הרומן "יקיצה" מתחזה לדרמת פשע. הגיבור מקיץ במיטה מבולגנת בבית מלון, מוכה והלום. כמו רוקסטאר. כמו גיבורי קולנוע שמקיצים במוטל, במכונית, רחוק מהבית – מתעוררים לסיוט ממשי. גיבור הסרט "אפוקליפסה עכשיו", למשל, שאוטוטו יישאב לג'ונגלים בווייטנאם.

     

    אבל גיבור "יקיצה" הוא לוחם מסוג אחר. במהירות, הוא מתפרש כבן דמותו של המחבר. סופר ישראלי שנותר בעיר במקסיקו, אחרי שהסתיים פסטיבל הסופרים שהוביל אותו לשם ורוב האורחים עזבו. תוך שניות, אפשר לזהות את הצפוי לדמות הגברית, המדוכאת, המטונפת. את השאיפה שלה להתבזות, להגיע לקצה, להיטהר משד פנימי או סוד נסתר. אבל במקום להגחיך את הסיטואציה או להיקסם ממנה, הספר מתאר את הגיבור מתלבט, בודק את עצמו: מה הוא רואה מול העיניים. האם הוא עומד להסתבך עם ברוני סמים, להיחטף, כמו שנדמה לו, או שגנגסטר מסוג אחר אורב לו - הדמיון הספרותי, שמסתער קדימה.

     

    אחרי הסצנה המקסיקאית הקצרה, מופיעה יקיצה נוספת. הרומן קופץ לזיכרון ילדות מקומי, ישראלי. פלאשבק בסגנון השיר "יונתן" של יונה וולך: הילדים רודפים אחרי ילד בשם יואל, גורמים לו לדמם וליילל בין הקוצים. לרגע נדמה שהילד הוא גיבור היקיצה המקסיקאית, הסופר חסר השם. אבל באותה תנופה של התרחשות לא מפוענחת – מי מדבר, האם זאת התרחשות אמינה, משוחזרת, או מחווה לסוג אחר של ספרות – מתגלה שהמרדף הזה מגיע אל הקורא אחרי שעבר בין כמה ידיים, כמה מבטים. הילד שנרדף סיפר עליו לחברו. החבר מדמיין. והרומן, בתורו, מתאר בגוף שלישי את ההקשבה, את פעולת הדמיון וההיזכרות.

     

     

    משלב בין יושר ושקר. ניר ברעם (צילום: עידו ארז) (צילום: עידו ארז)
    משלב בין יושר ושקר. ניר ברעם(צילום: עידו ארז)

    בניגוד לרושם של מותחן קולנועי מתחילת הספר, רובו מוקדש לחשיפה הדרגתית של היחסים הפרוזאיים, הפסיכולוגיים, של הגיבור, בן דמותו של ברעם, עם שני האנשים שבעזרתם התעצב אופיו כסופר. אמו והמאבק המתמשך שלה בסרטן לאורך התבגרותו, ובעיקר יואל, חבר הילדות, השותף למרדפים, לדמיונות, למכות, להתאהבויות. מכל אחד מהם, מהעמידה המסובכת שלהם מול העולם, הוא לומד את הכוח היצירתי שקשור לגוף החולה ולנפש הדיכאונית. היכולת לשקר, לתעתע, להוליך שולל – ויחד איתם, השאיפה לכנות מוחלטת, בלתי אפשרית. חשבון הנפש הזה, סיפורי המשבר של שלוש הדמויות הבולטות, משתלבים במארג חיים יותר רחב. חברת הילדים והמבוגרים בשכונה הירושלמית, המפא"יניקית, בשנות ה־80 וה־90. הנחיתה של MTV בכל בית, שמאפשרת לירושלמים לזמזמם שירים של קורט קוביין כל הדרך ללשכת הגיוס.

     

    "יקיצה" נבנה מהרומנים הקודמים של ברעם, מקווי עלילה שקשורים למהפכות, למלחמות, לקץ הימים - אבל הוא נותן לנושאים האלה תוקף בשל ומושך יותר; מפרש בצורה רגועה יותר, פחות מטיפנית או יומרנית, את הדחף האפי של ברעם כסופר. "יקיצה" נותן פנים גלויות יותר לקשר שהוא חוקר בספריו בין שאפתנות ודיכאון, שטיפת מוח וביטוי ספרותי; לדחף של כמה מגיבוריו להחריב ולהצטיין, להסתייג מהממסד ולשרת אותו, לעמוד על דוכן המנצחים. במקום להטיל את הקורא לתוך סיפור גדול, דרמטי, היסטורי, בין־יבשתי – כמו שעשה בעבר – ברעם מתמקד כאן בתיאור האנרגטי של מרדפים בוואדי, של רגעים אפלוליים במקלט הבניין, כגרעין שממנו צומחת התאווה הספרותית, הגנגסטרית, הגדולה מהחיים.

     

    הרומן היפה הזה, שנפתח בהקדשה "לזכרו של אורי", מוליך אותנו מראש לקרוא אותו כהספד, כקינה. הסופר הבוגר פודה את חובו לחבר שנהרג או התאבד. אוהב הספרות או האמן האמיתי מביניהם, שלא הצליח להשתלב, ללכת בתלם, להעמיד פנים - ושב כרוח רפאים פנימית לרדוף את הסופר הקרייריסט בפסטיבל הסופרים. הבחירה בשם הדמות "יואל" היא איתות לקוראים שהלכו עם ברעם כברת דרך לפרש את "יקיצה" כגלגול בוגר, מעורטל, של "מחזיר החלומות", הרומן האפוקליפטי מ־2006, שחשף אותו לקהל הרחב.

     

    בעזרת חשבון הנפש של הגיבור, תחת הרושם של וידוי אוטוביוגרפי, הספר מתנדב לחשוף את תסביך הנחיתות, הפחדנות, האשמה המתמדת – שמזינים את החוויה הספרותית. "בכל פעם שנדרש לתאר אירוע שהתרחש בביתם תקף אותו שעמום והוא חזר לשקר", מתאר ברעם את הגיבור כנער, מול גסיסת אמו; את חוסר יכולתו "לתאר את האירועים כהווייתם... לעמוד מול המציאות בלי לקשט אותה בהמצאות".

     

    לא בטוח שהספר יצליח להחזיק כל קורא עד סופו באותה רמה של מחויבות ואינטימיות. התכנים שבו הולכים וצונחים לגובה הקרקע; מתקרבים לאופן המתבקש שבו אפשר לדמיין חיי סופר ישראלי, אב צעיר, מרוט עצבים, בתל־אביב. בעיניי, אלו דווקא החלקים היפים ב"יקיצה". לפעמים יש משהו מעייף בדיבור האנליטי שאופייני לספר, בתובנות הפסיכולוגיות שהוא מדובב וחולק עם הדמויות עצמן - נערים משכילים, אירוניים, שמתוארים במבט מפענח לאחור. מצד שני, מתוך המהלך הזה, מתוך השילוב בין ביקורת עצמית ואמנותית, מצליח ועולה המאמץ להיזכר, לכתוב, להשתכנע בכוחו של הטקסט.

     

    יחד עם העצב העמוק שהספר הזה מבטא, הוא מאפשר לקוראים חשדניים, שונאי בולשיט, לקבל באופן נינוח יותר את העובדה שספרות מורכבת ממניפולציות, ממשחקי כוח. שהיא נושאת בתוכה אותם חומרים בלתי נסבלים שפוגשים בפרסומת, בעיתון, בבית הספר. לפרש מחדש, באופן אוהד, את ערימות החול שנשפכות ברומן על רצפת התיכון, מתוך רצון לייבא לירושלים את חוף הים, את תל־אביב, את אמריקה. ההכרה המאוחרת בכך שיש משהו חקייני, קטנוני, פרובינציאלי בכל פעולה של הדמיון – הופכת ממחסום לכלי עבודה ותקשורת. השילוב בין יושר ושקר, שהרומן מאמץ מהברית העצובה בין הנערים, מאפשר למילים להצטבר, להפוך לתמונה, לסצנה, לפרוזה טובה.

     

    "יקיצה", ניר ברעם, עם עובד, 288 עמודים

     

    הביקורת פורסמה ב"ידיעות אחרונות", מוסף "7 לילות".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים