שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    פרק ראשון מהחדש של אילן הייטנר

    "לפצח קוקוס זה שלב. שלב של שקט נפשי, של פנאי בראש. לפצח קוקוס זה בשביל ההוא עם הידיים של הנגר, ההוא שקודח ארונות, שתולה ערסלים, שיודע לשתוק. לפצח קוקוס זה בשביל ההוא שנהיה כבר חצי מקומי, שיש לו את כל הזמן שבעולם, שחי את הרגע. מבלי לשים לב, הפכתי לכזה". ריב בין בני זוג מוביל אותם למסע במזרח כדי לעבוד על מערכת היחסים. קראו את הפרק הראשון מספרו של אילן הייטנר, "7,250"

    פרדס חנה, ישראל

     

    היא התיישבה לידי על כיסא הנדנדה שבסלון, כיסא הנדנדה שעליו ישבה כשפגשתי אותה בפעם הראשונה לפני עשר שנים בבית של ריקי ואיסר. היא הייתה יפהפייה וזקופה ובעיקר נראתה רגועה ושמחה.

     

    "את תהרגי אותי," אמרתי תוך בהייה בגינה.

     

    "אתה כבר הרגת אותי מזמן."

     

    "טוב, נו, מה עכשיו, מה את רוצה ממני?"

     

    רוצים לקרוא את "7,250" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד .

     

    הקטנה עוד שנייה עמדה לחטוף את הנדנדה בראש, וההוא שעף מהנדנדה בוכה כמו מטורף. עוד שנייה הוא יעמוד, ירביץ שאגה, ירדוף אחרי הגדול וייתן לו איזה בוקס.

     

    "חזרתי עכשיו משלי," היא אמרה ועצרה, רוצה את תשומת ליבי. הקטן התחיל לרדוף אחרי הגדול בצרחות, הגדול ברח וצחק.

    "הם חזרו משנה של טיול בעולם. הם יצאו לשם מפורקים לגמרי, ועכשיו היא אומרת שהם ממש בטוב."

     

    "אוקיי," עניתי.

     

    היה צריך לעשות שם סדר עם הילדים אבל היא לא ראתה את זה בכלל, למה היא לא רואה את זה? במקום לבהות סתם בקיר שמולה, לא יכלה לבהות בגינה? האמת, גם כשהיא ישבה על אותו כיסא נדנדה לפני עשר שנים, כבר אז היא הביטה ישר מדי. משהו בגמישות הצוואר כבר אז נראה לי די בעייתי, בגלל היופי והמתיקות שלה הנושא כנראה הודחק.

     

    "בוא ניסע לשנה לטיול במזרח."

     

    "הצחקת אותי!" יצאו לי המילים במהירות האור. חיוך נמרח לי על הפנים, אולי אפילו גיחוך. "שנה טיול במזרח? כבר השתגעת לגמרי???"

     

    "זה הצ'אנס האחרון שלנו, מה אתה לא מבין? אנחנו הולכים ודועכים, הולכים וקמלים, ממילא הכול תקוע לנו בכל הגזרות."

     

    היא מתחילה בדיבור המלחמה שלה. גזרות, חזיתות, צריך, חייבים, השכמות, אני משתגע מהדיבור הזה.

     

    "מאיפה הבאת שנה בעולם, רק משוגעים עושים דבר כזה, לא שמעתי על אדם אחד נורמלי שעושה את זה."

     

    "זה שאתה חושב שאתה נורמלי זה מעניין מאוד, אולי אתה שפוי, גם על זה אפשר לנהל דיון, אבל בטח לא נורמלי. אבל נעזוב את זה, חשבנו הרי שאולי בחופש הגדול ניסע לחודש או יותר לתאילנד, נכון? אז אני אומרת בוא נאריך לשנה, בוא נציל את הקשר שלנו, את הנישואין שלנו, בוא נחתוך הכול וניסע, בוא ניסע לפני שאלוהים יודע לאן נגיע בקצב הזה."

     

    "אני מעולם לא שמעתי על נסיעה לתאילנד, אולי דיברת על זה עם עצמך או איתי כשישנתי, ודבר שני, למה תמיד ליצור לחץ? 'אלוהים יודע לאן נגיע בקצב הזה...' קצת קשה, אז מה, מי הכין אותך לחיים, מי? הכול אמור להיות טוב כל הזמן? די עם הפינוק הזה שלך!"

     

    "אידיוט אחד, אני באה ומנסה משהו שיציל אותנו, שיציל את הבית הזה, את הילדים שאתה כל כך אוהב, ואתה מזלזל בי ככה!"

     

    הם השלימו שם בחוץ. עכשיו שלושתם ישבו על הנדנדה והבכור נדנד אותם לכזה גובה שהקטנה עוד רגע עפה על הגג.

     

    "ואיך בדיוק נממן את הנסיעה הזאת, אה? מאיפה הכסף בכלל?"

     

    "זה הדבר היחיד שחשוב לך, הכסף!"

     

    ״אולי אם היית עובדת אז זה היה פחות חשוב לי, אם היית מכניסה משהו, אבל את לא עובדת מהיום שפגשתי אותך!״

     

    ״אני לא עובדת? אני??? בחיי, איך אתה חי בסרט! מי היה שמונה שנים רצוף בהריונות וחופשות לידה? מי מגדל את ארבעת הילדים שלך? מי ניהל לך את העסק חמש שנים? יש לך מושג איך להוציא חשבונית??? מי מחזיק את הבית הזה והמשפחה הזו כל השנים? אתה יודע באיזו קומה מכונת הכביסה? איפה הבגדים שלהם? החיתולים? הפאקינג לגו??? נמאס לי!!!״

     

    התחיל הבכי. הנשימה התקצרה, התחילו השתנקויות. אולי אני לא בסדר? אולי היא צודקת? למה תמיד אני חושב שאני צודק ושהיא טועה? עכשיו האף שלה נהיה אדום ועל השערות שבתוכו נתלו אדי טל והן נראו עבות כמו עצי סקויה.

     

    "מה, מה עשיתי רע, מה?" היא התייפחה לעצמה, ואני חושב איך רמי היה מגיב, איך רמי היה חותך את העניין הזה.

     

    "מה אני עשיתי רע?" יצאה לי צעקה, "אה? מה אני עשיתי רע? מה את רוצה מחיי, מה, מה? מה?"

     

    היא התקרבה אליי, האישונים בגודל של כדור פינג פונג, עוד שנייה אני נרצח, אבל במקום לצרוח היא איכשהו לחשה, וזה אפילו היה יותר מפחיד: "יש לך הזדמנות אחרונה, אני מוכנה לתת לך שנה כדי להציל את הנישואין האלה, שנה שבה לא יהיה לך את התירוץ של הלחץ של הפרנסה והכתיבה ושכר הדירה וכל הבלגן. אתה רוצה לנסוע לשנה לטיול במזרח להציל את הנישואין האלה, או שאני עוזבת אותך, תחליט!"

     

    את ה"תחליט" היא כבר צרחה. כל מאמצי ההשקטה של כל הטקסט יצאו בצרחה של "תחליט".

     

    לפני כמה ימים הכרתי את רמי. יש לו מקום כזה עם סכך שמתקינים בו מערכות סטריאו למכוניות. מהרגע הראשון ראיתי אדם שלם. אדם שמה שהוא יודע הוא יודע, ומה שהוא לא יודע - לא קיים. לרמי אף אחד לא קופץ על הראש, אין לו ספקות ולא נקיפות מצפון, ואפילו כשהוא מתכופף להתקין את המערכת לא יוצא לו שום חריץ, עד כדי כך נחרץ הוא. איך רמי היה מגיב לזה, איך?

     

    "את עושה לי תנאים? לי לא עושים יותר תנאים, שיהיה לך ברור, אין תנאים יותר בבית הזה, אני לא נוסע לטיול של המשוגעים הזה ולא נוסע לשום מקום, ברור?"

     

    היא הלכה, וטרקה בעוצמה את הדלת מאחוריה. הילדים בדיוק נכנסו פנימה, אולי שמעו את ה"מטומטם אחד" שהוסיפה ביציאה, אולי לא.

     

    "יאללה, בואו נלך לשחק בגינה, אהובים שלי, אימא תחזור עוד מעט. אל תדאגו, זו רק הצגה, בואו נעשה גם אנחנו הצגה. אני צב עם שריון גדול, ואתם, מה תהיו אתם?"

     

    "7,250", אילן הייטנר, מודן, 148 עמודים

     

    רוצים לקרוא את שאר הספר? היכנסו לכאן.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים