כל מי שנזרק פעם חולם שיתגעגעו אליו

"מתגעגע". לראות פתאום את המילה הזאת על הצג זו ההזיה המתוקה של כל נזרקת. גם שלי. שלושה חודשים חיכיתי לראות אותה, ומדי יום תהיתי לעצמי מה אעשה כשהיא תופיע. האסטרטגיה השתנתה כל יום, לפעמים כמה פעמים ביום, בהתאם למידת הזעם שדמותו של מי שזרק אותי עוררה בי.

מי לא חושב על הרגע הזה? מי לא שרה "עוד תראה הנרי היגינס, עוד תראה, עוד תלך אצלי על ארבע ותבכה", כמו כל הגבירות הנאוות לדורותיהן? אצלי התגובות המתוכננות לרגע שבו אראה את המילה על הצג נעו על מנעד רחב. כמובן שלא יכולתי להיות בטוחה שמשהו יופיע, בנוסח זה או בכלל, אבל עדיין קיוויתי והתכוננתי לרגע המשמח הזה לכשיגיע. אם יגיע.

מירי וורצל. להשיב לו או לתת לו להתייבש?(צילום: נועה גוטמן)

התגובות המתוכננות נעו מאדישות סתמית של "או-קיי", דרך "בחרת לצאת מחיי אז תישאר שם, בחוץ" ועד ל"לא רוצה לשמוע ממך יותר לעולם". גם האופציה של לא לענות בכלל נשקלה לעיתים קרובות, ואפילו התפצלה לשתי אפשרויות משנה - לא לפתוח תוך התעלמות בוטה, או לפתוח ולא לענות (כדי שיהיה לו ברור שקראתי ואני לא טורחת להגיב).

כל מי שנזרק מכיר את התהליך - בהתחלה אתם לא חושבים על שום דבר אחר. דמות אחת בלבד נעוצה לכם מול העיניים כל הזמן. המניאק הזה או הזונה הזאת הולכים אתכם לישון בלילה וקמים אתכם בבוקר. לאן שלא תפנו, הם שם. עוברים כמה שבועות ומרווחי הזמן שבין המחשבות הטורדניות מתרחבים. ואז עוברות כמה שעות, ואפילו יום שלם, ופתאום אתם שמים לב שכמעט ולא חשבתם עליהם היום, עד שבסוף התהליך אתם מגיעים למצב המבורך של מֵעֵבֶר לאהבה, מעבר לתקווה, מעבר לאכזבה ומעבר לזיכרון. אבל עד שמגיעים לשם, אוכלים הרבה חצץ. הרבה מאוד אפילו.

הטור האחרון שהעליתי סיפר על בעלי, זכרו לברכה. על שיתוף העולמות שהיה בינינו. ואם אתם תוהים איך אחרי אהבה כזאת גדולה נותר בכלל מקום לעוד אהבה, התשובה היא שמי שהיה לו טוב פעם אחת בזוגיות, תמיד ירצה עוד אחת. ובלי אהבה אין זוגיות.

מכל הגברים שהכרתי מאז נותרתי לבדי, הוא, האיש הזה שבסופו של דבר זרק אותי, היה היחיד שהקסים אותי. כמה מרעיל, ככה מקסים. יש לנו הנשים את הנטייה הזאת להימשך לבחורים רעים. לא רעים סדיסטים, אלא רעים פרועים. כאלה שלא עושים חשבון לאף אחד ולאף אחת. Born to be wild כאלה. גברים שעושים מה בראש שלהם, מתי שבא להם, איך שבא להם. ושוברי הגבולות האלה בדרך כלל גם ישברו לך את הלב.

כשתהיתי כיצד אנהג אם המילה "מתגעגע" תופיע יום אחד על הצג, שקלתי ככל שהזמן חלף והזעם שָכָך את האפשרות לענות "גם אני". כי בסיבוב השני הזה, כשבעצם הרבה זמן כבר לא נשאר, אולי כל מה שצריך זה להיות מוקסמת? אולי בתקופות שונות של החיים יכולים להתאים בני זוג שונים?

ברור לי שלפני 35 שנים שום חיבור לא היה אפשרי בינינו, אבל כדי להיכנס לזוגיות חדשה צריך להפנים דבר ראשון שמה שהיה לא יהיה, ולא יכול להיות. שלעולם לא תגיעי עם בן זוג חדש לאותה מידה של חיבור כמו זה שנבנה במשך 35 שנה. וזה לא במובן של "פשרה", אלא במובן של הבנת המציאות.

האם היום הזה הגיע? האם המילה "מתגעגע" הופיעה? ואם כן, איזו אסטרטגיה יושמה? את התשובות לשאלות הללו אני משאירה לעונה הבאה. ועכשיו, אם תסלחו לי, אני יוצאת קצת לחופש. אומנם זה ממש לא מְרָגֵש ומותח כמו השאלה האם הדרקון כחול העיניים הרס את החומה או לא, אבל אני מקווה שזה עדיין קצת מסקרן.