מחקרים: תופעת "המעי הדליף" עלולה לגרום לאוטיזם ודלקת מפרקים
עד לאחרונה נהוג היה לחשוב שדופן המעי מתפקד כחומה בצורה ואטומה שמונעת מחומרים לדלוף ממנו החוצה, אך מחקרים חדשים מצביעים על תופעת המעי הדליף - מצב שבו חומרים מצליחים לצאת מהמעי, חודרים למחזור הדם וגורמים למחלות. האם התגלית הזאת תוביל למציאת תרופה למחלות אוטואימוניות כמו צליאק ודלקת מפרקים, מחלות הנלוות לסוכרת ואפילו אוטיזם?
כשסוזנה מידאו, עיתונאית אמריקאית ואם לילד שאובחן בגיל שלוש עם ראומטיזם נעורים קשה, סיפרה לד"ר פיליפ קאהן, הריאומטולוג של בנה, שהיא חושבת
שאולי דלקת המפרקים שלו נגרמת כתוצאה ממעי דליף, הוא התייחס אליה בזלזול סבלני.
מידאו מצידה הייתה נואשת. הילד שלה סבל מכאבים שהעירו אותו בלילה. היו לו 16 מוקדי דלקת בגוף. התרופה הראשונה שניתנה לו לא עזרה, והיא נאלצה להתחיל לתת לו מטוטרקסט: תרופה עוצמתית ורעילה המשמשת לטיפול בסרטן. אבל אז היא שמעה על תיאוריה חדשה: מעי דליף, מצב שבו חומרים דולפים מהמעי למחזור הדם וגורמים לדלקת בגוף.
הרופא שלה אולי התייחס לנושא בזלזול, כפי שרוב הרופאים עדיין נוטים להתייחס לסברה הזאת, אבל בזמן האחרון צצו הוכחות מדעיות חדשות, מבוססות מחקרים וטיפולים תרופתיים, שמעלות אפשרות אמיתית לכך שאצל חלקנו חומרים מסוימים מצליחים להתגנב אל מחוץ לקירות המעי, לחדור למחזור הדם ולגרום למחלות שונות.
מידאו, שהייתה נחושה למצוא פתרון למצבו של בנה, יצאה למסע. בשנת 2013 היא פרסמה מאמר ב"ניו יורק טיימס" תחת הכותרת The Boy With a Thorn in ") His Jointsהילד עם הקוץ במפרקים", בתרגום חופשי) שבו היא מתארת את המאבק לעזור לבנה להחלים. המאמר עורר תהודה כה רבה, שהיא החליטה לצאת ולאסוף סיפורים דומים מאנשים אחרים.
בשנה שעברה יצא לאור בארצות הברית ספרה ") The Other Side of Impossibleהצד האחר של הבלתי אפשרי", בתרגום חופשי), שעוסק באנשים המתמודדים עם מחלות קשות ויוצאים למסע במטרה למצוא את הפתרון למצבם בעצמם.
הרעיון של המעי הדליף הובא לידיעתם של אלפים ברחבי העולם לא מעט בזכות מידאו. ואם ההוכחות לקיומו של המצב הזה ימשיכו להתבסס מחקרית,ייתכן שמסעה יוביל לפתרון מצוקות רבות שהרפואה עדיין מתקשה להסביר.
במרץ האחרון התפרסם בכתב העת היוקרתי Science מחקר ישראלי ששפך אור על הסיבה שבשלה סוכרתיים, כמו גם אנשים עם השמנת יתר, נמצאים בסיכון יתר למחלות לב וכלי דם,סרטן ומחלות נוספות. החוקרים ניסו להבין מדוע סוכר גבוה גורם למצב דלקתי, שהוא- כפי שמסביר פרופ' זמיר הלפרן,המנהל המדעי של המכון הלאומי לחקר מדיניות בריאות ומהשותפים למחקר - החשוד המרכזי בגרימת המחלות הנלוות לסוכרת.
"מחקרים רבים מראים שבדיקות הדם של סוכרתיים ואנשים הלוקים בתסמונת המטבולית חושפות מדדי דלקת מוגברים", הוא מסביר. "יש השערה שהדלקת הכרונית קשורה לסיכון המוגבר שלהם לחלות במחלות סרטן, מחלות לב ועוד".
המאמר אכן חשף את המנגנון שגורם להחמרת הדלקת. "המחקר הראה שרמות גבוהות של סוכר משפיעות על תאי האפיתל של המעי (היוצרים את רצף דופן המעי) ותורמות לחדירות של דופנות המעי", מסביר פרופ' ערן אלינב ממכון ויצמן למדע ומוביל המחקר. "בשל החדירות, תוצרי חיידקים דולפים לתוך מחזור הדם והם אלה שמחוללים דלקת".
המחקר, אם כך, מספק תקווה שביום מהימים יהיה אפשר לשלוט בגורמים לדלקת בגופם של חולי סוכרת והשמנת יתר ולצמצם את הסיכונים הצפויים להם בהמשך. יתרה מזו, הוא תורם לא רק לידע שלנו על מחלת הסוכרת אלא גם מצטרף לתובנות ההולכות ומצטברות על תפקיד דופן המעי בהתפתחות מחלות שונות בגופנו.
דופן המעי, או ליתר דיוק, המרווחים שבמעי, הופך לבעיה כשמשהו בו משתבש. שמה של הבעיה, כך מתברר, משתנה ממקום למקום. פרופ' אלינב מכנה אותה במאמר בשם .Barrier Dysfunction במקומות אחרים היא זוכה לשם ,Intestinal Permeability ויש לה כאמור גם שם עממי יותר Leaky Gut - (מעי דליף). לפי חלק מהתומכים בסברה הזאת, הטיפול במעי דולף עשוי להסביר, לשפר ואולי אף לפתור שורה של מחלות ומצבים כמו דלקת מפרקים, אלרגיות, טרשת נפוצה, מחלות כליות, סוכרת, עייפות כרונית, צליאק ואפילו אוטיזם.
המחקר של פרופ' אלינב חדשני ומתקדם, וכמו מחקרים אחרים בתחום המיקרוביום הוא נשען על טכנולוגיות מתקדמות לריצוף גנים של חיידקים ותוצריהם. אך התפיסה שחומרים לא רצויים דולפים מהמעי אל מחוצה לו וגורמים לדלקות ולתחלואים שונים אינה חדשנית, לפחות לא על פי אנשי הרפואה המשלימה - ובראשם נטורופתים. הם גם אלה שנתנו לה את שמה המקורי – "מעי דליף". מטופלים שניסו לשמוע מה יש לרופא קופת החולים לומר על האבחנה הזאת זכו עד עתה (ובמקומות רבים גם היום) לגבה מורמת ולמבט ספקני.
ד"ר דן קרת, רופא ודוקטור לנטורופתיה, מעיד על זכות הראשונים של הרפואה המשלימה בהבנת מעורבות דופנות המעי בבעיות רפואיות רבות. "זה שנים שהקונספט של Leaky Gut מוכר בקרב נטורופתים", הוא מסביר. "הוא משמש כהסבר למחלות שונות, בהן מחלות מעי דלקתיות, צליאק, מחלות עור (פסוריאזיס ואטופיק דרמטיטיס), דלקת מפרקים, מחלת כליות ועוד.
על פי התפיסה של הרפואה המשלימה, אצל אנשים מסוימים קיר המעי חדיר יותר מאצל אחרים, ומולקולות שלא אמורות לעבור אותו מצליחות לחדור ממנו אל חלקי הגוף. זה מסביר איך נוצרות דלקות ותגובות אוטואימוניות, וגם מכוון להתאמת טיפולים, כמו דיאטות מסוימות, שנועדו למנוע הגעה של החומרים מחוללי הדלקת אל מחוץ למעי, ולהתאמת תוספים שנועדו לתקן את דופן המעי ולהקטין את החדירות שלו".
היום, כאמור, המצב השתנה. דופן המעי, שנחקר ופוענח בשנים האחרונות, מתגלה כמנגנון משוכלל ומתוחכם, דינמי ומשתנה, כימי ומבני, שאף תסריטאי מדע בדיוני או סרט מתח לא היה יכול להגות. הבנת המנגנון הזה היא זו שאפשרה גם למדענים ולרופאים להבין שדליפה של חומרים לא רצויים מהמעי למערכת הדם אכן אפשרית. אבל האם ה-Leaky Gut מהרפואה המשלימה הוא ה-Barrier Dysfunction שזכה לאחרונה לככב בכתב העת היוקרתי ?Science תלוי את מי שואלים.
מדענים מחדדים את ההבדלים ומדגישים שעל פי הממצאים הנוכחיים, מדובר ברעיון שעדיין נמצא בחיתוליו ועדיין לא ברור איך הוא יתרום לשיפור מצבם של המטופלים. לטענתם, עוד יש צורך לגלות אילו חומרים דולפים מהמעי, איזו תגובה הם מחוללים בגוף, אילו מחלות הם עשויים לגרום ואיך אפשר לטפל בהן.
עד שנות ה-80 נהוג היה לחשוב שקירות המעי הם מעין מחיצה מכנית ובה חורים קטנים המאפשרים מעבר למולקולות קטנטנות כמו רכיבי מזון שפורקו לחלוטין. כיום דופנות המעי מצטיירים כמבנה כמעט אינטליגנטי, סוג של חומה שמנהלת ומסננת את החומרים במעברים מהמעי לגוף במגוון דרכים, נפתחת ונסגרת בהתאם לצורך.
"שכבת האפיתל, הבנויה מרצף של תאי המעי עצמם, יחד עם גורמים המופרשים ממנה, יוצרת את מחסום המעי", מסבירה לימור בן חיים, דיאטנית קלינית מעמותת הדיאטנים הישראלית עתיד. "את המחסום קובעים מרכיבים מבניים, מכניים, ביוכימיים וחיסוניים - והם מבטאים את המחסום הן כמרכיב פיזי והן כמרכיב תפקודי".
בשפה פשוטה, המשמעות היא שלמעי יש מגוון דרכים למנוע מחומרים לא רצויים לחדור למחזור הדם, וכי תאים המשמשים חומה שחוסמת מעבר הם רק דרך אחת. "דרך נוספת היא הפרשת רירית בעלת תכונות אנטי חיידקיות המונעת מהחיידקים להיצמד לדופן, ודרך אחרת היא באמצעות צמצום המרווחים בין התאים", מסבירה בן חיים. "מרווחים אלה הם למעשה מבנים חלבוניים המצויים לעתים בין תא מעי אחד לשני ולעתים מעוגנים בתוך התא עצמו".
אם כן, היכולת של המעי מתוחכמת בהרבה מכפי שחשבנו, אבל אותם גמישות ותחכום מולידים גם יותר אפשרויות לתקלות, והמבנה המתכוונן, שמאפשר למולקולות מסוימות לצאת אל מערכת הדם, משתבש לעתים ומביא לכך שגם מולקולות בלתי רצויות יעברו אותו. ההבנה הזאת הובילה להתפתחות מעניינת: גרסאות ראשוניות של תרופה אפשרית לצליאק. התרופה קשורה לגילוי של מולקולה בשם זונולין על ידי ד"ר אלסיו פאסאנו, גסטרואנטרולוג ילדים מבית החולים של מסצ'וסטס בבוסטון, שגילה אותה בטעות במהלך ניסיון שכשל לפתח תרופה לכולירה.
"זונולין הוא חלבון שנמצא בתוך מבנה חלבוני מיוחד בדופן המעי", מסבירה בן חיים. "הוא מעורב בקביעת גודל המרווחים שבדופן המעי, ואחראי לכך שבמקרים של מחלות הכרוכות בשלשול, המרווחים בדופן גדלים ומאפשרים מעבר של נוזלים ומלחים לדם. עם זאת, לעתים כמויות גבוהות שלו גורמות לתהליך פתולוגי שבשלו מולקולות גדולות מצליחות גם הן לצאת מהמעי".
גילוי הזונולין עזר לד"ר פאסאנו לפתור תעלומה אחרת שהטרידה אותו כחוקר צליאק ואת עמיתיו לאורך שנים: כיצד קורה שחלבון החיטה (כמו חומרים אחרים שגורמים לאלרגיה) מעורר תגובה של מערכת החיסון בשעה שהוא נשאר בתוך המעי ואינו נתקל בכלל בתאי מערכת החיסון הנמצאים בדם? תגלית הזונולין העלתה את ההשערה שבצליאק הבעיה היא במרווחי דופן המעי.
לפי השערה זו, הגלוטן חודר אל מערכת הדם דרך מרווחי דופן המעי, שם הוא מאותר על ידי מערכת החיסון וכך מתפתחת דלקת - ולא כפי שנהוג לחשוב, שהגלוטן מעורר דלקת בדופן הפנימי של המעי. מה שתמך בתיאוריה הייתה התגלית שאצל צליאקים, כמו גם אצל אנשים החולים במחלות אוטואימוניות אחרות (וגם אצל חולי סוכרת), יש רמות גבוהות של החלבון הזה.
ההסבר היה כל כך פוטנטי שד"ר פאסאנו ניסה לפתח מולקולה שתעכב את ייצור הזונולין. המולקולה הזאת קרויה Larazotide Acetat והיא אכן מצליחה להקל על מצבם של חולי צליאק. גם אם כרגע אין מדובר בבשורה של ממש לחולים מכיוון שהתרופה אינה מונעת את הדלקת אלא רק מחלישה אותה, מדובר בהבטחה משמעותית לחוקרים, שיכולים להסיק מכך שאולי אכן נמצא מנגנון חשוב בגרימת מחלות אוטואימוניות.
תרופה אפשרית לצליאק ותובנות בעניין סוכרת ודלקת הן רק חלק מהדוגמאות להבנות שנולדו מהלמידה על מנגנון התפקוד של דופן המעי והשפעתו על בריאותנו. מצטרפים אליהן מחקרים שמראים איך המעי נעשה דליף בשלל מצבים - מחלות מעי דלקתיות, מחלת כבד, סוכרת מסוג ,1 השמנה, מעי רגיש, ומודלים שמראים כי ייתכן שהוא מעורב ביצירת מחלות אוטואימוניות. האם בעתיד הקרוב נסתכל בדופן המעי כדי לאבחן את המחלות האלה ואולי כדי להבין כיצד לרפא אותן?
"מוקדם להגיד", אומר פרופ' הלפרן. גם פרופ' אלינב זהיר. "ההסבר שפרסנו במאמר נכון לקונטקסט הזה (של חולי סוכרת)", הוא מדגיש ועם זאת אינו כופר באפשרות שייתכן שמדובר בתובנה שתשנה בהמשך את ההסתכלות שלנו על מחלות רבות: "ייתכן שהמעי הדליף יכול להסביר הרבה מצבי מחלה שבהם מעורבים חיידקי המעי, או אפילו להיות המכנה המשותף שלהם".
לפנייה לכתב/ת 
