"אנה קרנינה": בין תשוקה, ייסורים ועירום רגשי
כשהוא משלב בין בלט קלאסי לריקוד מודרני, וידאו, תיאטרון, אופרה ותלבושות גרנדיוזיות, מופע הבלט "אנה קרנינה" הוא מסע רגשי עז שלעיתים מציף את הצופה. אך דווקא רגעי הפשטות הם אלה ששובים את הלב
מופע הבלט "אנה קרנינה" של בלט ציריך לוקח את הקהל למסע בין ארמונות הנשפים של המאה ה-19 ברוסיה ושדות הכפר, זרועי הבגידות, התככים והיצרים. אך יותר מכל הוא לוקח אותנו למסע אל נבכי נפשן של הדמויות המתענגות והמיוסרות של אנה קרנינה ומאהבה ורונסקי, וקונסטנטין לוין ואשתו קיטי .
בתחילת המופע ניצבים הרקדנים כפסלים מרוחקים על הבמה, ובסופו הם עומדים שוב כפסלים אך הפעם בעירום רגשי מלא. אולי זוהי מהות המופע, החוזרת גם בתנועת הרומנים וגם בקומפוזיציה התנועתית – ריקוד של התקרבות-התרחקות. כצופה - לעיתים חשתי את עצמי נשאבת במלוא העוצמה פנימה מהופנטת ולעיתים שוות נפש. בפסיכולוגיה קוראים לזה העברה נגדית - לתקשר עם האחר לא דרך מילים אלא דרך הפקדת רגשותיי בנפשו. במובן הזה הרי שהיוצר הצליח להפקיד אצל הצופה את החוויה הרגשית של היצירה הספרותית.
היוצר כריסטיאן שפוק כמו מקלף את העלילה של טולסטוי עד לעצמות הרגשיות שלה ויוצר מיצג תנועתי של רגש עז, בו עוצמת המבע והתיאטרליות לעיתים גוברות על הבעת הרגש דרך התנועה.
עושר, זה מה שמאפיין את יצירתו של הכוריאוגרף - שילוב בין בלט קלאסי, מודרני, מסך וידאו, תיאטרון, זמרת אופרה, מוזיקה של רחמנינוב, לוטוסלבסקי, צינטזאדה וברדנשווילי, תלבושות גרנדיוזיות ו-50 רקדנים נפלאים של בלט ציריך - אבל אולי זה גם עקב האכילס שלו.
חוזקו של שפוק ככוריאוגרף ניכר דווקא בפשטות, בקומפוזיציות התנועתיות החוזרות שנבנות מתוך צירוף זורם של תנועות קלאסיות, היוצרות תנועה שאינה גרנדיוזית או מתוחכמת, אך מלאת רגש. דווקא כאשר העלילה והמוזיקה מבקשות מחוות גרנדיוזיות, רגעים של 'וואוו' שהקהל משווע אליהם - שם היוצר פחות מספק את הסחורה.
בולטת במיוחד הסצנה בה אנה קרנינה והגנרל מתנים אהבים בריקוד שאמור להיות כולו תשוקה. המוזיקה זועקת, שמלתה האדומה של אנה קרנינה מסנוורת, אך שפוק מסתפק בתנועות תיאטרליות המדמות סקס. במה מותר המחול מהתיאטרון? בדיוק ביכולת להביע רגש בכליו הגופניים כמכחולים להעמקת הרגש, גם בלי מבע פנים והסברי גוף מפורשים מלווים - וכאן שפוק לא עונה על הציפייה.
ואולם קטעי המחול המודרני השזורים בבלט הם ששובים את הלב. גם אם הרקדנים מתקשים להשתחרר בהם מנוקשות הגוף הקלאסית הנשלטת אל תוך השחרור המודרני, הם מלאי עוצמה פשוטה. יפה במיוחד היא המערכה המתרחשת בכפר כשהרקדנים מדמים במשפטים תנועתיים חזרתיים תנועות קציר, ואלו במקום לעייף סוחפים אותך אל השדה וממלאים את הלב. גם סצנת מרוץ הסוסים בה נפצע הקצין, ניחנת בתנועות פשוטות והיא מהמפעימות שבמופע. בפשטות פועם ליבו של שפוק, אז למה לא להשתמש בה יותר?
עלילתו של טולסטוי מורכבת. שני סיפורי אהבה מקבילים וסבוכים, מביאים מורכבות של מסורת וחידוש, תשוקה ואיפוק, אושר וייאוש הנמזגים בצורה אינטגרטיבית אל תוך כל אחד מהרומנים. את כל אלו מנסה היוצר להעביר בניגודים - דרך המוזיקה שזועקת, דווקא כשהתנועה קטנה; מסך הווידאו, פרי המודרנה, שמציג תצלומים מהמאה ה-19; המחול המודרני לצד הקלאסי - אבל בשלב מסוים הצופה עלול ללכת לאיבוד במופע הארוך ולא בטוח כי מי שאינו מכיר את העלילה יצליח לעקוב אחריה. בסופו של דבר היוצר מצליח להציף את הקהל ברגשות המועברים דרך מגוון כלים, ומותיר תחושה שחווינו משהו גדול.
