הונאת כדור: על ההדחה הסנסציונית של ספרד
ספרד, כהרגלה, עבדה על הנעת כדור, אבל זה היה בעיקר שקר - קודם כל לעצמה. מה שלא עבד במונדיאל הקודם ובקושי עבד ביורו לפני שנתיים, לא יקום לתחייה בן רגע. אורי קופר ראה אלף מסירות לרוחב שלא מבטיחות ניצחון, ונבחרת מארחת שעוד יכולה במונדיאל כזה להגיע אפילו לגמר
שני ספרדים, קוקה ויאגו אספאס, אכן מסרו, בערך. השוער איגור אקינפייב, שנבחר למצטיין, עצר - ורוסיה ברבע הגמר. ספרד - כמו ארגנטינה, כמו גרמניה - בחוץ, בהפתעה שממשיכה מונדיאל של של הפתעות. ועכשיו, כשהנבחרת "הגדולה" ביותר מהצד הזה של ההגרלה הודחה, נקבל בגמר או את אנגליה, שלא הייתה במעמד מאז 1966, או את שבדיה שלא הייתה שם מאז 1958, או אחת שלא הגיעה לגמר מעולם.
לא סתם התבדחו ביציעים על הציפייה למסירות של ספרד בפנדלים - אי אפשר היה להתחמק מהשבלוניות, ממסירות הרוחב הבלתי נגמרות, וגם מהשעמום של שיטת המשחק, יש לומר. ספרד העבירה באצטדיון לוז'ניקי 1,114 מסירות, שיא מונדיאל כמובן, אבל רק 7 מהן, זה הכל, הגיעו לשחקן בתוך הרחבה. בספרד לא למדו מהמונדיאל הקודם, גם לא מהדחת גרמניה.
ספרד, כהרגלה, עבדה על הנעת כדור, אבל זו הייתה בעיקר הונאת כדור. הונאה, שקר, קודם כל לעצמם, הספרדים. כי מה שלא עבד בכלל במונדיאל הקודם, ושבקושי עבד ביורו לפני שנתיים, לא יקום לתחייה בן רגע. הונאה כי הקשר בין שיטת המשחק הנוכחית לזו של ספרד הגדולה שזכתה בשלושה תארים הוא רופף.
ימי הטיקי-טאקה לא הפכו את ספרד לענקית כי חילקה כמות אינסופית של מסירות אלא גם, בעצם בעיקר, בזכות התנועה ללא הכדור. בזכות התאמה בין שחקנים בעלי יכולת מסירה כמו צ'אבי לשחקנים שיודעים להיכן לזוז כדי לקבל את המסירה באיזור המסוכן, כמו דויד וייה, מלך השערים של יורו 2008 ומונדיאל 2010. בזכות שילוב איכויות כאלה היה אפשר ליצור הזדמנויות. אתמול, בדקה ה-94, ניסה איסקו לעשות תנועה כזו ונתקל באספאס. השניים נפלו, וזה היה הסימן האולטימטיבי לחוסר היעילות, להיעלמות הפרקטיקה.
במונדיאל הקודם, בברזיל, הספרדים טענו שהיריבות שלהן לא באו לשחק כדורגל וכך נכפתה עליהם קיצוניות בסגנון המשחק. זה לא היה נכון אז, ודאי לא הפעם. ספרד כופה על אחרות את מה שראינו ממנה, ועל הדרך גם כופה על עצמה את מה שכבר לא מתאים. פרננדו היירו העלה בהרכב את מרקו אסנסיו במטרה לרווח את המשחק, להכניס קצת מבט קדימה לכיוון השער של רוסיה. אבל רעיון לחוד ומציאות לחוד. ספרד פשוט לא בנויה לשחק כך, היא טבעה מזמן בתדמיתה הוותיקה. אסנסיו לא היה פקטור.
אינייסטה, שהורד לספסל לטובת אסנסיו, בכה בסיום. זה היה משחק הנבחרת האחרון שלו, וכזה שלא ייזכר טוב.
לא עבורו, לא עבור דויד סילבה שהיה רחוק מהיכולת של פעם, לא ג'רארד פיקה, שהיה החולייה החלשה של ספרד לאורך כל הטורניר ואתמול נגיעת יד שטותית שלו גם הביאה לפנדל. ספרד, על כל מסירותיה, על כל שליטתה (79 אחוז החזקה בכדור), לא הבקיעה אפילו שער אחד. גם היתרון שלה היה בזכות מלך השערים של הטורניר, זה המכונה "שער עצמי", שהופיע הפעם בדמות סרגיי איגנשביץ'.
איגנשביץ' בכלל לא היה אמור להיות במונדיאל. צ'רצ'סוב התחנן שהבלם הפורש יחזור לסגל בעקבות פציעות של שחקני הגנה, ואיגנשביץ' חזר. ב-14 ביולי, יום לפני הגמר, הוא יהיה בן 39, והאמת שעכשיו אף אחד כבר לא יופתע אם רוסיה תהיה שם. היא אמנם לא הנבחרת החזקה ביותר בצד הזה של ההגרלה, אבל בטח יכולה לנצח כל יריבה אחרת שהיא עשויה לפגוש עד המשחק האחרון באותו אצטדיון שבו ניצחה אתמול.
78,011 אוהדים בלוז'ניקי - בטח 78 אלף מתוכם רוסים – נותנים המון לנבחרת שלהם. המגרש מזדעזע מרעש לא בשערים או בהחמצות, אלא מהתלהבות דווקא אחרי הפעולות הקטנות, הכי קטנות. משליחת כדור די סתמית קדימה, בכל מעבר של קו מחצית המגרש, ועד פעולה הגנתית טובה. רוסיה גם לא ניסתה לעשות יותר מדי פעולות התקפיות. בהארכה היא לא רשמה אפילו ניסיון אחד לבעוט לשער. ולדימיר גרנאט, הבלם שנכנס במחצית ושיחק 75 דקות, לא מסר אפילו כדור אחד. קולטים? אפס מסירות.
וזה, בקצרה, סיפור ההדחה הספרדית. לא באמת חייבים למסור עוד ועוד כדי לנצח, בטח לא אלף פעמים. בספרד, שוב, למדו זאת בדרך הקשה.
לפנייה לכתב/ת 
