שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "הסיפור שלי עם אליס": פרק ראשון
    גילדה מאייר עזבה את בנה רובן כשהיה ילד קטן וכעת היא חושבת שלא סלח לה על כך מעולם. החתונה שלו עם אליס, גויה בלונדינית, נדמית בעיניה כמרד האולטימטיבי. אילו אמיתות מזעזעות מהעבר תחשוף בשל האובססיה שלה? קראו את פתיחת רומן הביכורים של פרנצ'סקה ג'קובי
    פרק 1

     

    היא קטנה כמו ילדה, כלתי הטרייה, למרות ה"כוורת" הבלונדינית הנפוחה שתקועה על ראשה. עיני תכלת, או תמימוֹת או שהיא מטומטמת, ואף קטן של שיקסע שמתאים לתינוקת.

     

    כל הבוקר ניגשו אלי זָרים כדי לומר לי כמה היא מקסימה. אני מהנהנת ונושכת את הלשון ושומרת את המחשבות שלי לעצמי.

     

    אני שואלת את עצמי אם רוּבֶּן שלי עשה את זה בכוונה: חיפש בכל מקום את ההפך ממני. הוא לא התחתן עם יהודייה - אז מה? - אבל למה לא שחרחורת? למה לא אישה גבוהה?

     

    רוצים לקרוא את "הסיפור שלי עם אליס" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד .

     

    האמת היא שחששתי מהחתונה הזאת: לראות את הגָרוּש שלי, להיות פה לבד. חודשים תיכננתי מה ללבוש, אבל החליפה הלבנה והצמודה הזאת צמודה מדי ולבנה מדי. והכובע הזה, כל הרשת הזאת, מה חשבתי לעצמי? כשיצאתי הבוקר מהדירה חשבתי שאיראה כל כך אלגנטית, אבל באתי לחתונה של הבן שלי בחליפה לבנה ובהינומה.

     

    היום הזה לא נגמר. עברו חמש שעות, והנאומים רק התחילו. אני מסתכלת מסביבי על כל החברים של רובן ואני לא מזהה אף אחד. כל הבחורות הן צצקעס בבגדים מכווצים - רגליהן בגרבונים החיוורים דומות למקלות סלרי רכים. הבחורים עומדים לידן כפופים בעניבות צעקניות. שמן פצ'ולי מתערבב עם עשן סיגרים.

     

    זה מלון חדש לגמרי, אופנתי נורא: שמפניה ומתאבנים, שלושים שילינג לראש. במחיר הזה חשבתי שיגישו ארוחה בישיבה, אבל זה לא באופנה, הם אומרים. אני מעבירה משקל מרגל לרגל. יהיה נחמד לשבת לרגע. אני בולעת בקושי כמה קונכיות בצק עם כבד עוף למרות הבטן המכווצת.

     

    הגרוש שלי פרנק ובֶּרטה האהובה שלו מפטפטים ממש לידי. אנחנו נורא תרבותיים בימים אלה, תבינו. אבל אני לא יכולה שלא להבחין שהשיער של ברטה נראה קצת נחושתי — אדום בגוון קשה כזה, לא מחמיא לעור מזדקן. פרנק נראה טוב. הוא באמת היה כל כך נמוך כשהיינו נשואים?

     

    "כמה טוב לראות אתכם," אני אומרת.

     

    כן, אנחנו כל כך תרבותיים בימים אלה, פרנק, ברטה ואני. אני לא חושבת שהם ראו אותי מתכווצת כשהחבר הטיפש של רובן ניגש לברך את ברטה על "הבן הנפלא שלה". היא לא אמא שלו. סתמתי את הפה בביצה ממולאת.

     

     

    נאום השושבין נמשך ונמשך ונמשך. בסוף אנחנו מתבקשים להרים כוסית לחיי הזוג המאושר. חומצה תוססת שורפת לי את הגרון.

     

    אני בטוחה שברטה משתדלת, אבל אף פעם לא היה לה טעם מי-יודע-מה — רק תראו את השמלה שהיא לובשת עכשיו, את הנעליים האלה עם כובע הבז' הנורא.

     

    אני זוכרת: זה היה בסוף החופשה מבית הספר ורובן בא לבקר אותי בדירה. ברטה הלבישה אותו במכנסיים קצרים בצבע חום כהה והיתה לו תספורת קצרה מדי כמו של פליט מכוּנָם. על ברכו השמאלית הודבק פלסטר מלוכלך, במקום הרך ממש מתחת לפיקת הברך. שאלתי את עצמי איך הוא נפל, אם היא חיבקה אותו לפני שטיפלה בו.

     

    הוא נכנס לחדרי כשישבתי מול המראה. ענדתי את העגילים שלי לבילוי ערב בתיאטרון.

     

    הוא הושיט את המתנה בזהירות רבה בשתי ידיים והיסס לפני שהניח אותה לידי על שולחן האיפור. הוא לא אמר כלום, רק חיכה עד שלקחתי אותה. הסתכלתי עליו, והוא השפיל את עיניו אל רגליו.

     

    כשפתחתי אותה, ראיתי שישה ספלי קפה מכוערים מקננים בקופסת קרטון דקה. עוד היתה עליהם תווית המחיר של וולוורת. קרמיקה כרסתנית וקלוקלת בצבע צהוב מלוכלך.

     

    מעליב, אבל אופייני לברטה - כאילו כמה ספלים זולים יכולים לתקן את המצב. מחווה סמלית מאישה שנייה חדורת אשמה שלא הזיז לה מספיק כדי לתלוש את תווית המחיר.

     

    אז אמרתי לרובן שלי בדיוק מה אני חושבת על הספלים האלה: כמה הם זולים, כמה הם עבים, איזה צבע של שתן יש להם.

     

    ועכשיו הגיע תורו של רובן לנאום וכולם מריעים לו כשהוא מתכונן. בעיני הוא נראה לחוץ מדי, אבל קולו חזק וצלול. אני נושמת עמוק ומחייכת אליו. אני רוצה שהוא ידע כמה אני גאה. אני מנופפת בידיים, מנסה לצוד את מבטו, אבל הוא לא מעיף אלי מבט אפילו פעם אחת.

     

    הוא מספר לכולם איך פגש את אליס וידע מההתחלה שהיא נועדה לו. הוא כמעט נשאר בבית לבדו באותו ערב כי מסיבות קוקטייל עושות לו כאב ראש. המוזיקה היתה חזקה מדי, והוא הצטער שהוא בא. המארחת המשיכה להשקות אותו בכוסות מרטיני יבש וקטלני. הוא הלך להתחבא במטבח ושם מצא אותה. היא לגמה מַתֵיאוּס רוזֶה מסֵפל.

     

    הוא ביקש ממנה יין, וכך הם התחילו לדבר. כשהיין נגמר, שתו במקומו לימונדה.

     

    הוא אומר: "התאהבתי בחום שלה ובחיוך הקורן שלה ופיתיתי אותה בעניבת הפֵּייזלי הרחבה שלי."

     

    וכולם צוחקים, למרות שאני לא מבינה מה מצחיק בזה. הוא יודע שכולם לצדו והוא זוקף את כתפיו ומגחך.

     

    הוא מספר לנו על הדייט הראשון שלהם, איך הוא בירבר שעות על סדַר דפוס וגופנים. איך השתדל יותר מדי, שפך מרק על חולצתו, ואז שכח איפה החנה את הקורטינה שלו.

     

    הוא אומר שהוא ואליס הלכו קילומטרים בהמפסטד. היא לא רטנה אפילו פעם אחת כשירד עליהם גשם שוטף. הם נרטבו עד לשד עצמותיהם וקפאו מקור ולא מצאו את המכונית, אבל זה לא ממש שינה להם. הם יכלו להמשיך ללכת כל הלילה.

     

    והוא מספר לכולם שהוא לא האמין שלמרות כל פגמיו היא הסכימה להיפגש איתו שוב. הוא חושב שזה יותר מדהים מהנחיתה על הירח, שהיא עומדת פה לצדו כאשתו.

     

    דממה משתררת בחדר מלבד קולו, שמספר לנו עד כמה הוא אוהב את האישה הזאת. הוא אומר שהיא לימדה אותו איך לאהוב, שהיא לימדה אותו מה זאת אהבה.

     

    ואני לא יכולה להסתכל עליו, כי הוא לא למד ממני על אהבה.

     

    פרק 2

     

    מעטפת מנילה גדולה מגיעה לדירתי, הכתובת מודפסת יפה ורשמית על מדבקה לבנה צנועה. אני לא ממהרת לפתוח אותה, בטוחה שזה חשבון הגז או חוברת מהבנק. אני יושבת, שותה את הקפה שלי ובולעת את האשכולית שלי בלי סוכר.

     

    אחרי שאני מוזגת לעצמי כוס קפה שנייה, אני מסתכלת על המעטפה כמו שצריך. היא עבה ונוקשה יותר מהחשבון הממוצע, וכתוב עליה באותיות אדומות נא לא לקפל. חותמת הדואר מודיעה לי שהיא נשלחה לפני שבוע: 15 אוג' 69. אני לוקחת את סכין האשכולית המעוקל שלי ופותחת אותה בקו משונן. אני נהנית מהחיתוך המחוספס.

     

    בפנים אני מוצאת שתי תמונות מהחתונה, כרטיס ביקור של צלם ומכתב מבני. אני מניחה את הפריטים על מפת השולחן. אני לוקחת את המכתב של רובן ופותחת אותו בידיים רועדות.

     

    אני קוראת לזה מכתב, אבל בעצם הוא לא עומד בדרישות. אלה שתי מילים בדיו שחורה על נייר לבן ודק. אין שום ברכה, שום דברי נימוסים, רק שרבוט של עט נובע צורמני. שתי מילים בדיו שחורה: מבנך האוהב.

     

    אני מכירה היטב את שתי המילים האלה; הן נחו בסופו של כל מכתב שרובן שלח מהפנימייה. כתב היד קצת יותר בוגר עכשיו, אבל התוכן דומה. אפילו מכתביו הארוכים ביותר הכילו רק פסקה אחת.

     

    מזג האוויר פה טוב. אני עובד קשה. אתמול אכלנו לחמניות קלויות לתה מנחה.

    מבנך האוהב

     

    אז הם חזרו מירח הדבש. לא שמעתי כלום. אפילו לא טלפון זריז רק כדי להודיע לי שחזרו בשלום.

     

    ובכל זאת. טוב שהם מצאו זמן לפתח את התמונות ולשלוח אותן. טוב שהם מצאו זמן להדפיס את התוויות הקטנות האלה ולהדביק אותן על המעטפות.

     

    אני מרכיבה את משקפי הקריאה שלי כדי לבחון את התמונות בפרוטרוט, והיום ההוא מציף אותי שוב בגוני שחור-לבן. אני זוכרת את הצלם, זקן מדי למכנסיים כל כך הדוקים. שואג להורים שיבואו להצטלם כמו סוחר בשוק. חסר נימוס. הוא נגע באיברים שאסור היה לו לגעת בהם כשצופף אותנו, וניגב את אצבעותיו המוכתמות על זרוע חליפתי הלבנה.

     

    לא הופתעתי כשברטה נדחקה, אפילו שהיא לא הורֶה ולא שייכת לשם. דאגתי לכך שאני זאת שאעמוד ליד רובן.

     

    היא חייכה אלי ואני ראיתי שפתון על אחת משיניה. "גילדה חומד, אני שמחה שאת עומדת ליד הבן שלך. אתם בקושי מתראים בזמן האחרון."

     

    תראו אותי שם, לופתת את כוס השמפניה שלי בשתי ידיים למקרה שאשפוך אותה עליה. היא שואבת את הבטן שלה למען המצלמה. אני רואה לפי צורת הכתפיים שלה.

     

    כולם נהנים, אבל אני מתוחה וחרדה באמצע כל זה. עיני נראות עייפות, עיגולים שחורים מתחת לאיפור שלי. זאת תמונה מכוערת. אני נראית בה מכוערת.

     

    אני בולעת את הקפה שלי ומרימה את התמונה השנייה. אלה רובן ואליס מחוץ לצ'לסי אולד טאון הול. התמונה רומנטית, שניהם עומדים על המדרגות בתוך סופת קונפטי. חבל שהמסקרה שלה נמרחה.

     

    הם עומדים שם מלאים בתקווה, מלאים בסיפורי מעשיות ובאושר ובעושר. הם חושבים שהם בהתחלה של משהו גדול, הם יוצאים אל העולם לראשונה.

     

    טוב, אני הייתי נשואה פעמיים, פעם לפרנק ופעם לליאו - הייתי מאוהבת בליאו יותר מכפי שנראה לי אפשרי. זה לא מחזיק מעמד, מה שהם מרגישים. זה לא יחזיק מעמד.

     

    ואני דואגת לרובן, מפני שהוא נראה חוגג. הוא מחזיק לה את היד כאילו זה פרס שהוא לא מאמין שקיבל. זה הבן שאף פעם לא נוגע באמא שלו, אפילו לא בלחי, כשהוא נותן לי נשיקה. זה הבן שאף פעם לא מתקשר אלי, אף פעם לא מבקר אותי אלא כשהוא יודע שהוא ממש חייב.

     

    פעם חשבתי שהוא דג קר, יש אנשים כאלה, חייבים לקבל את זה. אבל כשפגשתי אותו ואת אליס יחד בפעם הראשונה, לא האמנתי למראה עיני. הבן שראיתי מולי היה גבר אוהב, שהקרין חום כאילו בלע רדיאטור. לא הייתי מופתעת יותר אילוּ פתח את הפה ודיבר יפנית. אילו לקח כינור וניגן להפליא את מוצרט. אילו נופף בזרועותיו ועף סביב החדר.

     

    וזה הפחיד אותי כמעט למוות, כי אני הייתי זאת שאהבה יותר מדי. ראיתי את ההבעה הזאת על הפנים שלי עצמי. אני יודעת לְמה זה עלול להוביל.

     

    משהו השתנה בו. באיזה קסם השתמשה הצעירה הזאת? אני בוחנת אותה בתמונות, מנסה להבין. היא יפה, כן, אבל לא עד כדי

     כך יפה. אינטליגנטית, כן, אבל לא ברמה של הבן שלי.

     

    כבר היו לו חברות לפניה, הרבה חברות - הרזה ההיא, רייצ'ל, ושרלוט עם הצחוק ההוא. אני זוכרת שרובן הביא את רייצ'ל הביתה. חשבתי שהם יתארסו. אבל אף פעם לא ראיתי אותו מסתכל עליה כמו שהוא מסתכל על אליס.

     

    ידעתי שרובן יתחתן בסוף, התכוננתי לזה, אפילו קיוויתי לזה. מי לא רוצה שהבן שלה ישתקע עם מישהי נחמדה? פשוט, אני רוצה שהוא יאהב גם אותי, שיזדקק לי בחיים שלו כמו שהוא זקוק לה. פשוט, לא הייתי מוכנה לכמה שזה מכאיב.

     

    "הסיפור שלי עם אליס", פרנצ'סקה ג'קובי, מאנגלית: אסנת הדר, פן וידיעות ספרים, 320 עמודים

     

    רוצים לקרוא את שאר הספר? היכנסו לכאן.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה ""הסיפור שלי עם אליס": פרק ראשון"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים