החיים בלי שון, דולב, עדי ודניאל: 4 שנים ל"צוק איתן"

ארבע שנים פחות יומיים עברו. קיץ 2014 החל כמו כל קיץ אחר - חופש גדול, חום כבד, המונים בים. אבל מה-8 ביולי הוא הפך לקיץ של מלחמה, מלחמה שנמשכה 50 יום וגבתה את חייהם של 74 אזרחים ולוחמי צה"ל.

השבוע חזרנו אל המשפחות שבשבילן הזמן עצר מלכת. הורי החייל הבודד מספרים על החיים בישראל בלי שון, בנו בן ה-10 של מג"ד בה"ד 1 אורי חולם להיות טייס קרב, אמו של עדי מדברת על הסיוע מהעמותה התומכת וראש מדור נפגעים בצה"ל ששכלה את בנה דניאל מתארת את ההחלטה הקשה: לעמוד לצד משפחות גולדין ושאול, ולא להגיע לטקס הרשמי. ארבע משפחות, ארבעה סיפורים, ארבע שנים למבצע "צוק איתן".

שון חוזר בחלום: "אתה לא אמור להיות פה, נהרגת"

את התפילין של הבוקר מניח אלון כרמלי בביתו בקיסריה מול קיר הכניסה לבית המשפחה. שם, על הקיר, תלויים עשרות ציורים של בנו שון כרמלי ז"ל, שאותם צייר כשהיה ילד. "לפני ששון נהרג בצוק איתן, התחלתי לחזור בתשובה", מספר האב ל-ynet. "אבל לאחר המקרה הבנתי שלא אכפת לי מהרבה דברים שנראו לי חשובים. על התפילין אני שומר, כי אחרת אני מרגיש שאני בוגד בשון שנהרג על הגנת העם היהודי".

על כל ציור בקיר טבועה חתימתו של שון בן ה-7. ראשי התיבות .s.c הם למעשה האנדרטה היחידה בבית שבנו הוריו ששבו ארצה ביולי 2014, לאחר 27 שנים בטקסס. "ביום שהגענו ארצה לאחר ששון נהרג הבנתי שאני לא חוזרת", אומרת האמא דליה. "הבנות שלי כאן, הבן שלי קבור כאן ואי אפשר לחזור אחורה".

בחודשים הראשונים לאחר המקרה אלון ניסה לחיות עוד קצת בארה"ב, אך מהר מאוד מכר את עסקיו וחבר לדליה בארץ. כעת השניים לא עובדים כבר ארבע שנים ובעיקר מתמודדים עם החיים ללא שון. לאחרונה דליה החלה ללמוד עיצוב פנים ואלון התחיל להיכנס לתחום הנדל"ן.

דליה ואלון כרמלי, לצד דיוקן בנם שון שנהרג(צילום: עידו ארז)

הציורים של שון הקטן(צילום: עידו ארז)

(צילום: עידו ארז)

20 אלף איש נכחו בהלוויית החייל הבודד כרמלי, באחד הרגעים המרגשים מאותה מערכה. ארבע שנים אחרי בני הזוג מתמודדים עם הכאב לבד, ונעזרים בשתי אחיותיו של שון החיות בארץ, גל ואור. "במרחק ארבע שנים התחושה יותר קשה", מספרת דליה. "אתה מבין שהוא לא נמצא ולא חוזר". האב מוסיף כי הם חיים בניגודים: "גם כשיש משהו שמח בתוכנו עצוב מבפנים".

לדברי דליה, כעת יש לה שני תפקידים - להיות היא עצמה וגם אימא של החייל שון כרמלי. "הפכנו להיות אימא של שון ואבא של שון. יש אנשים שמזהים אותנו ומספרים כמה הוא נגע לליבם ויש כאלו שבאים ואומרים אתה מוכר לי, ואז מבינים מאיפה".

החום והאהבה שקיבלו מהציבור בימי האבל התמעטו, אך עדיין קיימים. "בשנה הראשונה אנשים הגיעו לבית או התקשרו מבלי שהכירו אותנו או את שון", מספרת דליה. "יש מישהו שחי בניו יורק שעושה סעודות למען שון שבהן הניחו תפילין לזכרו. בכל פעם שהוא מקיים אחת כזו הוא שולח לנו תמונות".

אחד הציורים של שון כרמלי(צילום: עידו ארז)

רבבות בהלוויית שון כרמלי(צילום: עוז מועלם)

שון כרמלי ז"ל

ההורים שומרים על קשר טוב עם חבריו ומפקדיו של שון מהצבא, וגם עם בת זוגו באותה תקופה, עדן. כך גם עם אנשי קבוצת הכדורגל ששון אהד, מכבי חיפה, ששחקניה מקפידים להגיע לכל אזכרה. "הם באים לאזכרות ולאירועים מבלי שאפילו מזמינים אותם", אומר אלון, "וזה מאוד יפה".

אבל בלילה ההורים שוב לבד: "דליה לפעמים מעירה אותי מהשינה כשהיא בוכה ואני מנסה להרגיע אותה. אני עצמי חלמתי עליו חמש פעמים מאז, חלומות מוחשיים, בהם חיבקתי ונישקתי אותו. בכל פעם הוא לא מבין למה אנחנו עצובים. גם בחלום אני לא מבין למה הוא פה. אני אומר לו 'אתה לא אמור להיות פה, נהרגת', והוא אומר 'זה בסדר, רק נפצעתי'".

ארבע שנים חלפו, אבל ההורים עדיין מלקים את עצמם על ההחלטה לאפשר לבנם ללכת לשירות קרבי. "התנגדנו שהוא ילך לקרבי", נזכר אלון, "כל יום אני מאשים את עצמי שלא לחצנו מספיק עליו שיחזור לארה"ב ללמוד ולא יילך לקרבי. אז מה שקרה אולי לא היה קורה".

סמ"ר שון כרמלי, ששירת כלוחם בחטיבת גולני, נפל בקרב סג'עייה ב-20 ביולי 2014

(רועי רובינשטיין)

"הבנתי שצריך להמשיך בחיים, בלי אבא"

אורי הוא תלמיד כיתה ד', והוא לומד בבית הספר הדמוקרטי במודיעין, אליו עבר השנה. יש לו אחות גדולה ואח קטן. "אני מרגיש שלא לומדים הרבה על 'צוק איתן' בבית הספר", הוא מספר. "לא מזכירים את זה. לדעתי, צריך שיידעו שזה קרה, כדי שתהיה יותר מודעות". קידר מספר שכיף לו בבית הספר, אבל מדגיש שמה שחשוב בחיים זה מתמטיקה ואנגלית. "ספרות לא תעזור לך בחיים, נשבע לך", הוא אומר בהחלטיות ומחייך. 

אורי קידר. "בכיתה ג' כבר לא סיפרתי למורה"

דולב קידר ז"ל(צילום: אלבום משפחתי)

את היום בו נפל אביו הוא זוכר היטב. הוא היה בקייטנת הקיץ של הגן, ובמקום לחזור הביתה אמו ביקשה ממנו ללכת לביתם של השכנים. "לאחר מכן אימא שלי סיפרה לנו מה קרה, והייתי בשוק. גם אני וגם אחותי רצנו לחדר שלנו ושמנו את הראש שלנו מתחת לכרית. לאחר חצי שעה, כשירדתי, ראיתי שיש יותר מ-200 אנשים בגינה ובבית. אחר כך הבנתי שצריך להמשיך בחיים, בלי אבא. הוא היה אבא טוב. הרגשתי כאב, ועצב".

כמה שבועות לאחר מכן עלה קידר לכיתה א'. "כשאני חושב על זה, לא היה לי קל בכיתה א' ו-ב'", הוא מספר ומודה שהיו לו התקפי זעם. "או התקפי עצב. הרגשתי שהמערכת דוחקת אותי ולא עוטפת אותי. כשרציתי לבכות, המורה כעסה. הרגשתי שאני צריך להחזיק את העצב שלי בפנים. הייתי רוצה שברגע שאני בוכה, לא יתנו לי את התחושה שאסור לבכות". עם זאת, הוא מספר שדברים התחילו להשתנות לטובה: "זה קרה כשהתחלתי להתבגר. בכיתות א' ו-ב' סיפרתי לחברים שאבא שלי נהרג ב'צוק איתן', אבל בכיתה ג' המורה לא ידעה כי לא סיפרתי לה. פשוט לא היה לי כוח לגשת למורה ולספר לה. לא רציתי".

עכשיו אורי בעיקר מנסה לנוח, וליהנות מהחופש הגדול. בימים אלו הוא משתתף בקייטנה של תוכנית המחוננים שהוא חבר בה, ולאחר מכן יטוס ליוון. "אם היית שואל תלמידים כמה מהם היו רוצים שיהיה חופש גדול כל השנה, אז לפחות 82 אחוזים היו אומרים 'חופש כל השנה', עם סימן קריאה. אני הייתי מעדיף שזה יישאר כך, חודשיים בשנה. גם לי בא חופש, אבל לא ברמה מוגזמת".

מה החלום שלך?

"להיות טייס קרב, או אם אמא לא תרשה לי להיות שם אז 8200. אחרי שאשתחרר או שאהיה טייס או שאהיה קראטיסט או שאני אהיה ראש הממשלה, או חבר כנסת".

סא"ל דולב קידר, מג"ד "גפן" בבה"ד 1, נהרג בקרב מול מחבלים שחדרו ממנהרה ב-21 ביולי 2014. על תפקודו בקרב קיבל צל"ש אלוף לאחר מותו

(אדיר ינקו)

"הכאב נשאר, אבל אפשר לצחוק, ליהנות ולכאוב ביחד"

"לצחוק בקול - בדרך כלל משהו עוצר אותנו, אבל שם אנחנו מרשים לעצמנו", מתארת פנינה את המפגשים בפעילויות של העמותה, שבהם אפשר לדבר על הכל, במקום היחיד שבו מבינים אותה גם בלי מילים. פנינה שכלה את בנה, רב-סמל עדי בריגה ז"ל, שנהרג ב"צוק איתן" מפגיעת פצמ"ר שנפל בשטח הכינוס שבו התכונן לכניסה לרצועת עזה יחד עם חבריו לחיל השריון.

עדי בריגה ז"ל ואמא פנינה

פיני רבינוביץ' מארגון "משפחה אחת"

"אתה מרגיש שאתה חלק מחבורה שבה לא שופטים, שמרגישים ביחד את המקום שלנו", היא מסבירה את החשיבות של הקשר עם יתר המשפחות השכולות שמשתתפות בפעילויות העמותה, שמפעילה עבורן רשת של מרכזי סיוע, ליווי אישי, שיקום נפשי, סדנאות תמיכה, סיוע כלכלי ותעסוקתי וייעוץ משפטי ואף מארגנת טיולים, נופשונים ומחנות קיץ.

"זה נותן הרגשה שמישהו חושב עליי מאחורי הדלת", מספרת פנינה. "לא כל העולם חוגג ואני פה עצובה. הם נתנו לי רגע אחד של מתיקות, חיוך ותמימות. בהתחלה חשבתי שזהו, אני קורסת. איך אני יכולה לחיות בלי עדי, אי אפשר. אבל דרך 'משפחה אחת' הבנתי שאמנם הכאב נשאר, אבל אפשר להמשיך לחייך, להרים את הראש, לצחוק, ליהנות ולכאוב ביחד".

ארגון "משפחה אחת" הוקם לפני 17 שנים וכיום פועלים במסגרתו כ-500 מתנדבים וכ-40 אנשי צוות בשלושה מרכזים ארציים, שסייעו עד עתה לכ-4,000 משפחות של נפגעי טרור ומשפחות שכולות. פיני רבינוביץ', בעצמו אב שכול לדסי ז"ל, שנפטרה בגיל 19 אחרי מאבק במחלת הסרטן, הוא מהמתנדבים הראשונים בעמותה.

עדי בתמונה שצולמה בשטח הכינוס, לפני נפילת הפצמ"ר(צילום: עידו ארז)

החיבוק האחרון בין עדי וחברתו אז יוליה(צילום: עידו ארז)

"לצערי אני מבין בשכול ולמדתי את השפה שלו", הוא אומר. "אני מייעץ למשפחות לא לנסות להתמודד מול האובדן, בגלל שאי אפשר, אלא ללכת איתו. לזכור איך הלכנו עם הילד לגן ולבית הספר, לדעת שהוא בעולם שכולו טוב ולהתמודד עם החיים, לא עם המתים".

פנינה, שלה עוד שלושה ילדים מלבד עדי, אחד מהם נולד לאחר האסון, מבקשת להעביר מסר אופטימי להורים שמצטרפים למעגל השכול. "למדתי ממשפחות אחרות להתרומם", היא מסכמת. "לקום, להתלבש ולצאת לבלות. יש את השכול ויש את החיים והם יותר חזקים מהכל. מותר ליפול, מותר לדעוך, אבל צריך לדעת מתי לקום גם משם כדי להמשיך, עם הכאב. תצאו החוצה ותראו שהשמש עדיין זורחת. חצי מהגוף שלי נעלם אבל יש לי חצי נוסף ואיתו אני ממשיכה".

רס"ל עדי בריגה, שגויס למילואים בחיל השריון, נהרג מפגיעת פצמ"ר שנפל בשטח כינוס, ב-28 ביולי 2014

(אמיר אלון)

"לחבק את מי שכאבן עוד גדול יותר משלנו"

יותר מ-20 משפחות שכולות החליטו השנה לא להגיע לטקס הזיכרון הממלכתי בהר הזיכרון, במלאות ארבע שנים ל"צוק איתן". המשפחות בחרו לעמוד לצד משפחות גולדין ושאול, שגופות בנם אורון והדר מוחזקות על ידי חמאס ברצועת עזה מאז המערה, ולעמוד ברחבה שמחוץ למעון בית ראש הממשלה, במקום להשתף בטקס הרשמי.

אל"מ (מיל) ורדה פומרנץ, לשעבר ראש מחלקת נפגעים בצה"ל ואמו של סמ"ר דניאל שנהרג בלחימה, מצרה על כך שיש מי שמנסה לייחס להחלטת ההורים השכולים  מניעים פוליטיים. "היה מביך וקשה לראות את הכותרות לפיהן משפחות שכולות שבניהן נפלו ב'צוק איתן' החרימו את טקס הזיכרון. האם מישהו מעלה על דעתו, שאנחנו - כולנו הורים שכולים - נבזה או נפגע בטקס לזכרם ולכבודם של חללי צה"ל? האם יעלה על הדעת שאני אזלזל או אבזה את הטקס לזכר הבן שלי? נראה למישהו שהשתגענו?"

דניאל פומרנץ ז"ל

האם ורדה בהלוויה(צילום: עידו ארז)

"כשקראתי את מה ששמחה גולדין פרסם כמכתב למשפחות השכולות, אמרתי לעצמי ולאישי אבי, שאני לא יכולה ללכת לשבת במזגן בהיכל הזיכרון ולקבל חיבוק מהמדינה, בשעה שאני יודעת שמשפחת גולדין לא תבוא להיות שם. זו הייתה החלטה אישית ופרטית שלנו להיות איתם", מסבירה ורדה.

כשהחלו בקבוצות ההורים קריאות להחרמת הטקס או הצעות לקום בזמן הנאומים, ביקשה ורדה למנוע הפרעה לקיומו: "היו בעבר טקסים שבהם הורים קמו וצעקו וזה היה מעמד קשה ומאוד לא נעים. אני אינני שופטת כמובן, כל הורה מגיב על פי דרכו ועל פי שנכון לו, אינני מבקרת אף אדם".

ההחלטה שלא להגיע לטקס הייתה קשה מנשוא עבור ורדה והמשפחות השכולות הנוספות: "אין אירוע שמכבד נופלים שלא עמדתי בו לאורך כל חיי בכבוד גדול וביראת קודש. פתאום אני, ורדה פומרנץ, לא הולכת לאזכרה לזכר חללי צוק איתן, כשהילד שלי נמצא שם? זה קרע אותי לגזרים לעשות כזה דבר. ברור שאנחנו לא נגד - איזה הורה יכול להיות נגד טקס שעושה המדינה לכבודו ולזכרו של הבן שלו?".

לצד הורי אורון שאול והדר גולדין(צילום: אוהד צויגנברג)

(צילום: אוהד צויגנברג)

"היה לנו קשה להשתתף בטקס הרשמי ולזכות בכבוד שמרעיפים עלינו ועל בנינו בשעה ששניים מהלוחמים שהיו עם הבנים שלנו עדיין לא שבו להוריהם", מסבירה ורדה את ההחלטה. "העמידה שלנו עם המשפחות לא הייתה נגד, היא הייתה בעד. בעד לחזק את משפחותיהם של אורון והדר ולהביע תמיכה בהן. בעד לתת להן חיבוק ולא לקבל אותו מהאחרים. אין לי ספק, שלו הייתי במקומן, זה היה המעט שבמעט שהייתי מצפה שיעשו עבורי. אלה הערכים עליהם חונכו הילדים שלנו וזה מה שהילד שלי היה מצפה  שאני אעשה".

כדי להדגיש את הא-פוליטיות שבמעשיהם, לאירוע הגיעו ההורים השכולים ללא שלטים, ובודדים מהם עמדו עם חולצות שעליהן תמונה של בניהם שלא שבו מן הקרב: "הקבוצה שלנו ההורים השכולים קמה מתוך סולידריות – מנותקת מכל דעה פוליטית, איננה נגד איש, או נגד מסגרת או מוסד ממשלתי. רצינו לחבק את מי שגורלם שפר עליהן עוד פחות וכאבן כנראה עוד גדול משלנו, שהרי אנחנו כולנו משפחה שכולה אחת גדולה".

סמ"ר דניאל פומרנץ, ששירת כלוחם בחטיבת גולני, נפל בקרב סג'עייה ב-20 ביולי 2014 

(ענבר טויזר)