אלאניס מוריסט: "למרות הבגידות והאכזבות נשארתי חזקה"
היא עשתה קריירה מגברים שבגדו בה וגם היום, שנתיים לאחר שגילתה שהמנהל שלה גנב ממנה מיליונים - אלאניס מוריסט בוחרת לכתוב על זה שיר. בריאיון ל-ynet היא מספרת על הטרדות מיניות והזדקנות בתעשיית המוזיקה ("למוזיקאיות קשה יותר להתבגר מלמוזיקאים"), ומודה שממש לא אכפת לה שבלהיט הענק שלה אין שביב של אירוניה אלא רק חוסר מזל
את הסטירה בפרצוף שהמציאות לפעמים מנחיתה עלינו, ספגה אלאניס מוריסט לפני קצת יותר משנתיים. זה קרה כשגילתה שהמנהל האישי שלה ג'ונתן שוורץ, עימו עבדה במשך שבע שנים, שלח יד לכיסה והפריש בשיטתיות כספים לחשבון הבנק שלו ללא ידיעתה. שוורץ, טענה מוריסט בתביעה שהגישה לא הרבה לאחר מכן, היה אמון על ענייניה הכספיים ומשך לעצמו כמעט 4.8 מיליון דולר מכספיה. 4,767,900 ירוקים, אם להיות מדויקים, ב-116 משיכות שלא ידעה על קיומן, מ-2010 ועד 2014. את מעלליו של שוורץ עזר לה לחשוף המנהל שהחליף אותו, האוורד גרוסמן. כן, גם הוא יהודי.
האם מדובר באירוניה? ובכן, לא – אם מתחשבים בפרשנות של מוריסט למונח "אירוניה" כפי שזו מופיעה בלהיט הענק מהניינטיז. אבל זו בהחלט גלולה קטנה, מרה ומשוננת לבלוע. ועד כאן משחקי מילים על בסיס שמות שיריה של הזמרת הקנדית. אז אומנם אירוניה היא לא לגמרי מבינה (ועוד נגיע לכך בהמשך), אבל בכל הנוגע לבגידות, אכזבות וסגירת חשבונות פומבית – ובכן, בזה למוזיקאית בת ה-44 יש לא מעט ניסיון.
"אני לא יכולה להיכנס לפרטים כי אסור לי, אבל באמת כל המידע על מה שקרה נמצא בחוץ", היא אומרת בשיחת טלפון מלוס אנג'לס – בה היא מתגוררת משנת 1996, השנה בה הפכה לסנסציית פופ להמונים. "זה היה תהליך איטי (לגלות את דבר ההונאה – ע.פ), אבל כבר בגדו בי בחיים, לא רק באירוע הזה. וכמו במקרים האחרים, השאלה ששאלתי את עצמי באופן אישי הייתה איך אני ממשיכה להאמין בקשרים ובחיים, כשהם מלאי בגידה ואכזבות. החלטתי שחשוב לי לשמור על לב פתוח, לא משנה מה יקרה".
זה גם לא מזיק לתהליך היצירתי.
"בהחלט. גם כתבתי על כך לאלבום החדש שלי. המטרה שלי בחיים היא להמשיך לשמור על הלב שלי פתוח ואף פעם לא לאבד אמון בלב האנושי. אני שמחה שנשארתי חזקה נוכח מה שקרה".
לפחות יצא מזה שיר – כהרגלה. מוריסט, סוג של עוף חול נדיר, עשתה קריירה מלאמוד כאב, ואז לטהר ולזקק אותו לכדי שיר פופ-גיטרות. זה התחיל ב-You Oughta Know, להיט הנבגדת שקנה לה את התהילה העולמית (קודם לכן היא הוציאה שני אלבומים שזכו להצלחה בעיקר בארץ מוצאה) ולפי האגדה השחוקה הוקדש לשחקן דייב קוליאר - הדוד ג'ואי בשבילכם, מ"צער גידול בנות". או שלא - היא עדיין לא מוכנה לגלות, ובריאיון לאחרונה אמרה שעליה להתנצל בפני מספר אקסים שלה, שצריכים עד היום להתמודד עם שאלות אודות הקשר שלהם לשיר.
אבל הקסם המהול בזעם של מוריסט שלט בלא מעט מרצועות Jagged Little Pill, אלבום שנחשב כפריט חובה בספריית הדיסקים של ילד הניינטיז הממוצע, והוליד קלאסיקות MTV מזן Ironic,You Learn, Head Over Feet, All I Really Want, ו-Hand in My Pocket שהפכו להמנוני העשור. היא אגב, לא בטוחה למה, אבל יש לה תיאוריה.
"אני עדיין חושבת על כך. ועדיין אין לי שמץ של מושג", היא אומרת ומשחררת צחוק מתפרץ, אחד מיני רבים שעוד יצוצו ברגעי מפתח בשיחה. "אני חושבת שהייתה תנועה ואיזושהי מודעות שהתחילה להתפתח סביב פמיניזם. ולא רק זה, אנשים היו מוכנים להתמודד עם רגשות ובמיוחד עם כעס. תרבותית, ברחבי העולם מזהירים אותנו לא לנבור בכעס ועצבות כי הם רגשות 'מסוכנים'. וכשאנחנו מנמיכים את הכעס שלנו במקום להוציא אותו החוצה זה באמת יכול להיות מאוד מתסכל. זה מה שהופיע בשירים האלה.
"אני מפחדת מזעם כמו כל אדם אחר, אבל הוא ייצג באותו שלב את מערכת הערכים שלי. כשאני חושבת על הזמנים שבהם האלבום הזה יצא, אני מאמינה שאנשים היו מוכנים סופסוף להקשיב ולשמוע טקסטים שמכילים את הרגש הזה, ובמקביל התנועה הפמיניסטית התחילה לנוע בכיוון הזה. פשוט יצא לי להיות האדם הראשון בשורה הזו, רכבתי על הגל הזה עם הגלשן שלי".
במחשבה לאחור, באמת לא היה יותר מדי זעם נשי בפופ של אז.
"כן. וגם העובדה שהיו לזה שכבות, נכון? כי כעס ללא עוד שכבות הוא פשוט כעס. אבל הכעס מכיל גם עצב, חרטה, אשמה ובושה. אז זה היה נחמד לתת לשירים להיות מורכבים, כי בני אדם הם מורכבים בעצמם".
גם לשחק את אלוהים האישה בסרט "דוגמה" היה הצהרה פמיניסטית לא שכיחה אז. זה בטח לא היה אלוהים של מורגן פרימן.
"כן, וצריך לתת לבמאי קווין סמית' קרדיט על כך. באתי אליו ושאלתי 'איך אתה רואה את אלוהים בתפקיד הזה?' וקווין שאל חזרה 'איך את רואה את אלוהים?'. אז אמרתי 'אוקי, תודה ביי'. הגעתי למסקנה שאלוהים פשוט מאוד נוכח ומבחין בכל סוגי הדקויות. והוא לחלוטין חי בשלום עם הידיעה שהוא, או היא במקרה זה, מחוברת לכול. קצת כמו ילד. זו הייתה האינטרפרטציה הקצרה שלי לרוח הגדולה".
מעניין שבכל הנוגע להתעוררות והתפכחות באשר ליחסי גברים-נשים, תעשיית המוזיקה כמעט נשארה ברקע. #METOO הוא תופעה שהתפוצצה בתעשיית הקולנוע, אבל דווקא בעולם המוזיקה עדיין לא מדברים על כך.
"אולי זה יהיה הגל הבא ואנשים יתחילו לדבר על כך. פטריארכליות והטרדות עברו כזו נורמליזציה בתרבות בכל העולם, עד שלוקח זמן להתמודד עם זה ולהבין שכבחורה, מה שעברת היה מאוד לא מכבד, לא קשור לסיטואציה ופשוט נצלני. במובן מסוים אנחנו רק יוצאים מהקיפאון שלנו. אבל אני מאמינה שבסופו של דבר הנשים יקבלו את היחס האוהב והמכבד שהן ראויות לו. תחושת הפגיעות נעלמת לאט לאט ולדעתי יש כוח נשי שהולך לסחוף את העולם".
כאישה צעירה שעשתה צעדים ראשונים בעולם המוזיקה לפני יותר משני עשורים, מצאת את עצמך במצבים בהן אמרת לעצמך "זה לא ממש מקובל או נעים לי, מה שקרה כאן כרגע?"
"כמובן, בטח. כתבתי על כך שיר בשם Hands Clean. המילים שלו עוסקות בכך, ואני מוצאת את זה מעניין שכשהשיר הזה יצא אף אחד לא באמת שם לב לתוכן שלו. עכשיו יש קצת יותר התייחסות, אז זה נחמד. אני מרגישה כאילו כולנו, גברים ונשים, מתעוררים ביחד".
אתן קצת במלכוד פה בעצם. כשאת צעירה את אובייקט מיני, אבל הזדקנות היא חטא.
"כן, ללא ספק קשה למוזיקאיות להתבגר יותר מאשר למוזיקאים גברים. תעשיית המוזיקה עדיין נשלטת על ידי גברים ויש עניין סביב אכילה. בכל תעשייה שבה אתה בעין הציבור ואנשים מסתכלים עליך אין רחמים. מבחינת הסתכלות על הצורה הנשית - פנים, קמטים, העלאה או הורדה במשקל. נשים פשוט נתונות לשיקוף אינטנסיבי ויש בעייתיות רגשית של גברים סביב נושא של נשים מזדקנות".
זה מה שניסית להגיד כשהצטלמת עירומה לקליפ של Thank You?
"כן, וגם ניסיתי להגיד שיש גוף שלא עובר החפצה מינית. בדרך כלל כשרואים גבר או אישה בעירום המחשבה שעולה היא מינית. ניסיתי להגיד שהגוף שלי הוא אינסטרומנט. הוא סוחב אותי, עוזר לי לשבת ברכבת התחתית. אני בהחלט שמחה יותר ויותר ככל שאני מתבגרת. יש דברים מגניבים בלהיות צעיר, אין ספק, אבל אין לי כל רצון לחזור לשם".
אבל לחזור לישראל דווקא יש לה כוונה. הביקור הראשון שלה במחוזותינו היה בשנת 2000, אז קיימה כאן שתי הופעות בקיסריה ובראשון לציון וב-2012 הופיעה בתל אביב. הפעם השלישית תתקיים ב-30 ביולי על במת הלייב פארק בראשון לציון. על החרם התרבותי אין טעם לדבר איתה. גם אם היו פונים אליה (ולא פנו – לטענתה), היא מלכתחילה מחפשת את הגורם המקשר בין בני אדם, לא את המפלג. זיכרונות מכאן יש, בעיקר של קהל אוהב ומחבק ושכשוך במים (בתל אביב או בים המלח? גם היא עצמה לא ממש סגורה על זה).
בשנים האחרונות היא עסקה במגוון דברים כמו העברת סמינרים, הקלטת פודקאסט, כתיבת טור אישי בגרדיאן ומשחק בסדרות טלוויזיה בהן "העשב של השכן" (כשלצד אלה היא הפכה אימא לשני ילדים, בני שמונה ושנתיים, מנישואיה לראפר מריו "סולאיי" טריידווי). כעת היא משחררת אלבום חדש ויוצאת לסיבוב בינלאומי גדול, הראשון מזה שש שנים, שיכלול לדבריה שירים מ-1995 ועד 2018. גם אם ההעדפה של הקהל היא תמיד לחומרים המוקדמים יותר.
באופן טבעי, קהל תמיד יגיב טוב יותר לחומרים משנות הפריצה הגדולות. נניח שלושת האלבומים הכי מצליחים שלך. זה מתסכל אותך?
"אני חושבת שאם הייתי שונאת את השירים זה היה מתסכל אבל אני לא, אני אוהבת את השירים האלה, ומסיבה מסוימת, אף שכתבתי אותם כשהייתי בשנות העשרים שלי הם עדיין עומדים במבחן הזמן, אז אני יכולה לשיר אותם ולהיות שלמה לחלוטין. זה היה יכול להיות אחרת. אז אני שמחה לנגן את השירים אלה. אני אוהבת את המלודיות האלה, אני אוהבת את המילים האלה. למזלי, כי אם לא - לא הייתי מנגנת אותם".
אין אפילו שיר אחד שאת לא ממש מרוצה מהמילים שלו היום? אני מכוון לאחד ספציפי.
"אני חושבת ש-Ironic הוא אחד כזה שאני מסתכלת על המילים שלו וחושבת 'אה?', אבל מבחינת מלודיה ומוכרות - זו דרך יקרה מפז לתקשר. אני חושבת שזה אפילו הוכח מדעית, נוירו-ביולוגית שאם אומרים דברים ביחד, מקשיבים לאותו שיר בקבוצה או זזים באותה צורה, זו דרך מאוד חזקה להתחבר. השיר הזה הוא כמו חיבוק כשאנחנו מנגנים אותו, ובגלל זה אני ממשיכה לבצע אותו".
זה שיר נהדר. חוץ מהעובדה שהוא נטול אירוניה לחלוטין וכולו פשוט המון חוסר מזל.
"ייפ (צוחקת). הפקנו מחזמר שמבוסס על שירי האלבום, ויש שם סצנה יפהפייה שבה השחקנים מתייחסים להיעדר האירוניה בשיר בצורה מאוד הומוריסטית, ואני זו שצוחקת הכי חזק מכולם. כשכתבתי את השיר הזה לפני עשרים ומשהו שנה לא היה אכפת לי. חשבנו שאולי כמה מאות אנשים ישמעו אותו, כך שבכלל לא היה לנו חשוב לעמוד בהגדרה האנגלית של אירוניה. במבט לאחור הייתי צריכה להקפיד יותר, אבל למען הכנות – באמת שלא היה אכפת לי".
