שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    קלוד לנצמן - האיש שהנציח את מה שהנאצים ביקשו להכחיד

    הקולנוען שהלך לעולמו עסק בעדות ומעמדה ביצירתו "שואה" - ופרץ דרך בדיון על השמדה המונית. הוא כיוון את המצלמה לאנשים שהיו שם, ניצולים וגם קציני אס. אס, ונתן להם את מלוא הבמה

    בוויכוח סוער שהתעורר בין ז'אן לוק גודאר וקלוד לנצמן, שהלך היום לעולמו בגיל 92, טען גודאר שלו היה נמצא סרט ארכיון היפותטי שבו תיעדו הנאצים את ההשמדה בתאי הגזים – חובה היה להקרינו כדי שישמש עדות לקיומם. לנצמן, לעומתו, הכריז שלא זו בלבד שלא היה כולל אותו בסרטו, אלא שחובה היה להשמידו.

     

    ואכן, שאלת העדות ומעמדה ניצבה במרכז יצירתו המונומנטלית של לנצמן, "שואה". הסרט שצולם משך 11 שנה, בין 1974 ו-1985, נערך מתוך כ-350 שעות של תיעוד לסרט באורך של 9 שעות וחצי. ייחודיותו של "שואה" היה בהכרעתו של לנצמן שלא לכלול בו קטעים ארכיוניים או כל תיעוד היסטורי אחר. הסרט התבסס על עדויותיהם של ניצולי שואה, אך גם על ראיונות עם מי שהעדיפו להפנות את מבטם לצד השני, וקציני אס.אס. "לא עשיתי את 'שואה' בתגובה לרוויזיוניסטים ומכחישי שואה", הצהיר לנצמן. "איש אינו אמור לנהל ויכוח עם אנשים כאלה".

     

    קלוד לנצמן (צילום: AP)
    נמנע מארכיון. קלוד לנצמן(צילום: AP)

    "שואה" נפתח בביקור שעורך שמעון סרבניק, ניצול בן 47 שנראה מבוגר בהרבה מגילו, באתר שבו ניצב מחנה ההשמדה חלמנו שבפולין. סרבניק מספר ששרד בזכות קולו הערב – הוא נהג לשיר לגרמנים שהותירו אותו בחיים. בסופו של דבר, נמנה אף הוא על המוצאים להורג, אך דרך נס – הכדור שחדר אל תוך גולגולתו לא הרג אותו. אל מול העדות הנוראה הזו מצלם לנצמן את האחו המוריק שמכסה על מה שהיה פעם המחנה. העדות המילולית כמו ניצבת אל מול הדימוי של ההווה. המילים כמו חושפות את מה שפני השטח מסתירים.

     

    במסתה המרתקת על הסרט ועל שאלת העדות, טוענת חוקרת הספרות שושנה פלמן כי סרטו של לנצמן שב ומעלה את הסוגיות הבאות: "מה פירוש להיות עד? מה פירוש להיות עד לשואה? מה פירוש להיות עד לתהליך הנגלל בסרט?... מה מובנה של עדות כאותה מסירה ייחודית של סיפור, שבדומה לעדות בשבועה אינה יכולה להתבצע על ידי אף אחד אחר?" (מתוך: "עדות" מאת שושנה פלמן ודורי לאוב).

     

    "שואה" פרץ דרך בכל הקשור לדיון בהשמדה ההמונית כנרטיב. לא עוד סיפור לינארי אשר מתמקד בגיבור ששורד בזכות תושייתו, כפי שהדבר מקובל באינספור סרטים הוליוודיים – ודאי לא סיפור הצלה כפי שגולל סטיבן ספילברג ב"רשימת שינדלר" (סרט שלנצמן מאוד לא אהב, בלשון המעטה). עם זאת, הסרט עורר לא מעט ביקורת, בין היתר מצידו של הבמאי הפולני הנודע אנדז'יי ויידה, שטען כי לנצמן שרטט דיוקן חד צדדי של הפולנים והתעלם מפעולותיהם של אנשי המחתרות.

     

    מתוך הסרט
    מתוך הסרט "שואה"(צילום מסך)
     

    "שואה" מצהיר על כך שאין כל אפשרות לספר את ההיסטוריה של השמדת היהודים. הוא פורט את מעשה ההשמדה הסיטונאי לרצף של פרוצדורות בירוקרטיות במטרה לנסות להבין כיצד זה אפשרי. הוא גם תובע מניצולים ומעוולים כאחד "לשחק" את זיכרונם אל מול המצלמה – את הספר אברהם בומבה הוא מצלם במספרה (אף שכבר פרש), מבצע את המלאכה שבה עסק במחנות. וכמובן, התמונה הבלתי נשכחת של נהג הקטר שהוביל יהודים לטרבלינקה, שעתה, עשורים אחרי, מסיע שוב את הרכבת באותה דרך, משרבב ראשו מבעד לחלון ומעביר את אצבעו על גרונו בתנועת שחיטה, מבשר לאנשים המצופפים בקרונות על הגורל הצפוי להם.

     

    על בסיס מאות השעות שצולמו עבור "שואה" ונותרו מחוץ לסרט, יצר לנצמן בהמשך כמה סרטים שהיו מצומצמים יותר בהיקפם והיוו מעין סיפורי לוויין: "סוביבור" (2001) שגולל את סיפור המרד שפרץ בגטו ב-14 באוקטובר 1943, באמצעות עדותו של יהודה לרנר שהיה אחת הדמויות הפעילות בו; "דו"ח קרסקי" (2010), שהתבסס על ריאיון שערך לנצמן עם יאן קרסקי, לוחם המחתרת הפולני שדיווח על השמדת היהודים; ו"אחרון הלא צדיקים" (2013), שסיפק את גרסתו של בנימין מורמולשטיין, מי שהיה ראש היודנרט בגטו טרזינשטט, למעשה הישרדותו המפוקפק.

     

     

    חוץ מסרטיו אלה ביים לנצמן, שביקר בארץ פעמים רבות (האחרונה שבהן אשתקד בפסטיבל ירושלים), גם את "למה ישראל" (1973) הסוקר את העשורים הראשונים בתולדות המדינה הצעירה ואת "צה"ל" (1994) הבוחן את יסודות המיליטריזם הישראלי. בפסטיבל ירושלים בשנה שעברה הציג לנצמן את "נפלאם" שבו הוא גולל אנקדוטה רומנטית שהיה מעורב בה במהלך ביקור בצפון קוריאה ב-1958. הפרויקט האחרון שהשלים היה "ארבע אחיות", סדרת טלוויזיה בת ארבעה פרקים שעוסקת בארבע נשים יהודיות ששרדו את המחנות.

     

    האם לנצמן היה דוקומנטריסט דגול? בוודאי. עבודתו תרמה ללא ספק לשיח המתקיים בדבר הזיקה שבין תיעוד והיסטוריה ובין תיעוד וזיכרון. לנצמן בסרטיו ביקש להנציח את העדות שהקטסטרופה של השואה ביקשה להכחיד ולהעלים. סרטיו על כן הם תוצר מובהק של מה שפלמן מכנה "עידן העדות", שבו העדות עצמה ניצבה וניצבת תחת מתקפה.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים