פלו-ריידה בארץ: רוכב על הלהיטים
הוא מכונת הופעות מושחזת ויש לו ארסנל של שירים מקפיצים. בין לבין הוא מסתובב בין המעריצים, מזמין אותם לעלות לבמה ובמשך שעה שלמה מחזיק חיוך ענק על הפנים. הבאסה של הערב לא הייתה קשורה בכלל למוזיקה
גם וסט הג'ינס נטול השרוולים של טרמר דילארד, פלו-ריידה בשבילכם (ולא "פלורידה", כפי שרבים נוטים להגות בשגיאה) לא עזר לו בהתמודדות עם הקיץ הישראלי החם. הראפר האמריקני בן ה-38 הזיע גלונים של מים על במת הלייב פארק בראשון לציון אמש (ה') כבר מרגעיו הראשונים של Good Feeling, מהסינגלים המוצלחים בקריירה בת העשור שלו.
במבט ראשון, נראה שמדובר בבזבוז תחמושת קריטי - לפתוח בשיר חזק כל כך. אבל החששות מתבדים עד מהרה כשמבינים שבעשר שנים קצרות הצליח המוזיקאי המעט גנרי הזה לצבור לעצמו רשימת להיטים מכובדת שמחזיקה מופע מהודק, מקפיץ ואינטנסיבי בן שעה.
"חלמתי להגיע לכאן. תודה לכולכם על הביקור הראשון שלי פה", אומר ריידה, ומתגלה כפרפורמר שמסרב לנוח לרגע ומבין משהו בתפעול קהל. למשל ב-Low, להיט הענק שלו, בו הוא מעלה לבמה את מיטב הנשים שפקדו את הפארק. בין לבין הוא יחלק פרחים לקהל, יצעק "זראל!" בממוצע 30 פעמים בדקה, יחייך, יזיע ויפציר בקהל (הצעיר במיוחד, יש לציין): "פוט יור האנדס אפ, פוט יור האנדס אפ".
בזה אחר זה הוא יורה אותם: Right Round מתקבל בצרחות. Whistle, להיט השריקות, הוא שיא נוסף בליינאפ שקשה למצוא בו רגעים מתים. Club Can’t Handle me, Wild Ones (יחד עם זמרת אנונימית בשם שירי מימון, או "שרי ממון" בשפת הריידה) או My House - רק זרקו שם של שיר ופלו-ריידה יפציץ אותו על הקהל האוהב והמחבק שלו, שהתחמם היטב עוד בהופעה של האולטראז.
עוד ביקורות הופעה בערוץ המוזיקה:
רינגו סטאר בישראל: לא הנוסטלגיה שציפינו לה
א-הא בישראל: כבשו את הקהל בלי להתחנף
דון מקלין בהופעה: הקהל קיבל את מה שרצה
גם הגברים בקהל לא נותרים מקופחים, ועצם העלאתם לבמה לקראת ביצוע משובח ל-Going Down For Real עוזר להפוך את השיר הבכל מקרה סוחף ומדבק הזה לחגיגת ענק.
במובנים רבים, פלו-ריידה הוא ייצוג מוצלח במיוחד של תרבות הפופ האמריקנית של העשור האחרון. יש מי שנוטה לעזוב הופעות של אמני היפ-הופ בתומן כשחצי תאוותו בידו - פונקציה של אורכה הקצר של ההופעה והתחושה שלפעמים אמני הז'אנר יוותרו על ביצועים מלאים לטובת מחרוזות ותחושה כללית של חלטורה.
זה לא המקרה של פלו-ריידה, מרצה קהלים מחונן, בדרן מצטיין ומבצע נהדר, שמחזיק הופעה שלמה כשחיוך ענק על פניו. הוא עושה זאת בעודו מקפץ ללא הפסקה ובמקרים חריגים גם יורד אל הקהל. ככה צריכה להראות הופעת פופ.
ובכל זאת, נקודה אחת שהפכה את ההופעה הזו לפחות אידיאלית: הדרך להשגת בירה או משקה בלייב פארק בלתי הגיונית. תהליך רכישת צמיד השתייה והאוכל בלייב פארק בלתי הגיוני בעליל. כותב שורות אלה לא זר לטכנולוגיה והליכי הרשמה ביורוקרטים, אבל העובדה שרכישה פשוטה של משקה קל מובילה לתהליך שמתחיל בתור להשגת צמיד, ולאחריו הורדת אפליקציה לצורך טעינתו בכסף - בלתי נתפשת. זה עניין ארוך, מסורבל ומקומם, שאמנם לא קשור בשום צורה לאיכות ההופעה, אבל בהחלט פוגם ביכולת להנות ממנה, כשקודמת לה פרוצדורה שלעיתים יכולה להמשך יותר מחצי שעה. כבר יותר קל לרכוש כרטיס טיסה לפלורידה.
