"ניסיתי להבין למה הדבר הזה ששמו אבא רצח את אמא וסבתא שלי"
כאשר אבא שלו, המדען ד"ר עמירם הוכברג, חיכה לו מחוץ לבית, הילד איתי בלייכמן לא חשד בכלום. לקח לו גם זמן להבין שאביו חטף אותו לשווייץ, אבל עד שחולץ משם לא העלה בדעתו שהוא גם רצח את אמו שלומית ואת סבתו אידה. 22 שנה אחרי הטרגדיה שזעזעה את המדינה חוזר איתי לימים האיומים ביותר בחייו בסרט "אבא, איפה אמא וסבתא" של היוצרת נילי טל, שישודר בשבוע הבא בערוץ yes דוקו. עכשיו הוא מספר לראשונה מה קרה לו אז ומאז, ואיך הוא חי עם זה היום, כשהוא נשוי באושר ואב לילד. מונולוג
מדי יום יוצא איתי בלייכמן עם ארבעת כלבי הפודל הננסיים הג’ינג’יים שלו, ולפעמים גם עם בנו הפעוט בעגלה, לטיול בוקר בחורשה הסמוכה לביתו באחד המושבים במרכז הארץ, רגע לפני שייסע לעבודתו. למראה השגרה הפסטורלית הזאת, קשה להאמין שבלייכמן הוא קורבן אחת הטרגדיות המזעזעות ביותר בישראל. אסון שחוזר ומציף אותו מדי יום מאז היה ילד בן 11, ואבא שלו, הפיזיקאי ד"ר עמירם הוכברג, חטף אותו אחרי שרצח את אמא שלו, שלומית בלייכמן, ואת סבתו, אידה. שתי הנשים שהיו הכי קרובות אליו בעולם.
ב־21 במאי 1996, בשעה שתיים בלילה, צילצל הטלפון בתחנת משטרת רחובות. על הקו היה שמוליק בלייכמן מניו־יורק שסיפר ליומנאי בקול שבור שמזה חמישה ימים אין מענה בבית אמו, "וזה מאוד לא אופייני לה. גם אחותי שלומית לא עונה, ואני מודאג מאוד". היומנאי העביר את השיחה לסנ"ץ דורית בן־מאיר, שהייתה אז קצינה תורנית. "לאירוע שכזה לא ציפיתי", אומרת מי שלמחרת מונתה לראש צוות החקירה שעמל על הפרשה. "בדרך כלל רחובות רגועה בלילות. תוך רבע שעה השיחה הזו הפכה לסיוט".
אנשי הצח"ם שהגיעו לדירת אידה בלייכמן מצאו את גופתה של הסבתא בת ה־70 עם כדור אחד בעורפה, מגולגלת בתוך שטיח במרפסת ומגבות תחובות לפיה. ממצב הגופה היה ברור שהיא נרצחה ימים אחדים לפני כן. בתה נעלמה. גם נכדה איתי ואביו, עמירם הוכברג, בן למשפחה מכובדת, רבת אקדמאים, פרדסים ונדל"ן ברחובות ובנס־ציונה. בדירתו של הוכברג, לשעבר חברה לחיים של שלומית, מצאו דרכונים, חותמות של מעברי גבולות, פיאות ושפמים. מתחת לבית חנתה מכונית הסיטרואן הלבנה שלו, שיותר מאוחר התגלתה כאחת מזירות הרצח. כעבור שבוע נמצאה בפאתי רחובות הרנו קליאו האדומה של שלומית, מוכתמת כולה בדם. גם התיק הצהוב שלה היה מגואל בדם, וכך משקפי השמש והכריך שלקחה לעבודה. גופתה של שלומית בלייכמן, בת 49 במותה, לא נמצאה עד היום, וגם לא כלי הרצח – אקדח יריחו 9 מ"מ.
באותם רגעים ישן הילד איתי בלייכמן בדירה קטנטנה ברחוב schützenmattstrasse שבעיר בזל בשווייץ. לידו במיטה הזוגית שכב אביו, מדען שעבד בחצי משרה בתעשייה האווירית ופרש בגיל 50. איתי לא ממש הבין מה הם עושים שם, ולא חדל לשאול: "אבא, איפה אמא וסבתא?". והוכברג ענה לו, "אמא וסבתא ברחו, הן בסכנה. הן ביקשו שאדאג לך, ואנחנו נפגוש אותן מחר במלון הילטון או במלון שרתון".
שלושה חודשים נמשכה ברחובות החקירה המאומצת בפרשת הרצח הכפול והחטיפה עד שהאב ובנו אותרו בשווייץ. במהלך החקירה אמרו חברותיה של שלומית לדורית בן־מאיר, ראש הצח"ם, כי אם איתי בחיים הוא ינסה להתקשר הביתה. בן־מאיר שמה האזנות על השיחות הנכנסות לבתיהן של האם ושל הסבתא, וכך אותרו השיחות מבזל שבשווייץ. מכאן הפעולה הייתה קצרה ומהירה. במבצע מיוחד הוחזר איתי לארץ, ונמסר לידי דודו שמוליק, שגידל אותו מאז כבן. שמוליק בלייכמן נהרג בתאונת דרכים לפני כשש שנים.
עמירם הוכברג ניהל מאבק משפטי נגד הסגרתו, ובמארס 1997 הוסגר לישראל. בינואר 1999 הורשע בשני מעשי רצח בכוונה תחילה ונגזרו עליו שני מאסרי עולם מצטברים. עו"ד אביגדור פלדמן היה פרקליטו. בנו היה זה שהביא לתפיסתו והרשעתו. בזירה לא נמצאו ראיות שקשרו את הוכברג לרצח. איתי היה ה־ר־א־י־ה.
ערעורו של הוכברג על פסק הדין נדחה, ובמהלך השנים הוא ניהל מאבקים משפטיים לקבלת חופשה ואף הגיש בקשת חנינה. איתי, היום בן 32, לא ביקר אותו בכלא מעולם. מאז הרצח הוא לא קורא לו אבא, הוא לא מצליח לעכל איך דמות שהייתה קרובה אליו כל כך יכולה הייתה לפגוע בו בעוצמה כל כך חזקה.
למרות הטראומה האיומה שעבר, איתי גדל להיות גבר מרשים, אינטליגנטי, חייכן. היום הוא רופא וטרינר, שעומד להתחיל תואר שלישי נוסף ורוצה לעבוד במחקר. הוא נשוי לאישה שאותה הכיר בצבא, ויש להם ילד מקסים בן שנה. עד היום לא הסכים לדבר בפומבי על מה שעבר עליו, לא רצה להיחשף לחומרי החקירה, לא הסכים לחזור לשווייץ. עכשיו, הוא חוזר לימים הנוראים בחייו בסרט התיעודי "אבא, איפה אמא וסבתא" שישודר ביום שלישי הקרוב ב־yes דוקו במסגרת הסדרה שביימתי, "תיק חיי". בסדרה חמישה סיפורי רצח אשר כל אחד מהם מסופר על ידי אדם אחד: חוקר, סניגור, תובע, שופטת וקורבן. סיפור פרשת הרצח הכפול ברחובות של אידה ושלומית בלייכמן מסופר בשני חלקים: החקירה וסיפורו של הקורבן, איתי.
פגשתי את איתי בארכיב בית המשפט המחוזי בתל־אביב, כשעיין בפעם הראשונה בחייו בתיק הרצח ובמסכת הראיות, שם נמצאת עד היום כל הזוועה: צילומי גופת סבתו אידה, סיר מרק הירקות על הגז, שהכינה בשבילו כהרגלה לארוחת צהריים לכשיחזור מבית הספר, מכוניתה של אמו שלומית עם נתזי הדם בכל עבר, משולש הפיצה הבודד שהשאיר בדירתה של שלומית, אליה הגיע עם אביו והוא לא יודע דבר, הדרכונים המזויפים ע"ש אגון ואלווין קאהן שהכין עבורם אביו, האישור שקיבל על רכישת אקדח יריחו והרבה חותמות של מעבר הגבול בטאבה. “קשה להבין כיצד קם אדם מן היישוב וגודע באחת את שגרת חייה השלווה של משפחת בנו וממיט על בנו צער ואובדן כה כבדים”, כתבו שופטי בית המשפט העליון שדחו את ערעורו של הרוצח.
וכך סיפר לי איתי:
"אין יום שאני לא חושב על אמא. אין יום שאני לא נזכר בה. גבוהה, רזה, תמיד מחייכת. כשאני שמח, אני נזכר בחיוך שלה. כשאני עצוב, אני נזכר איך היא מחבקת אותי. היו לנו הרבה חוויות. טיילנו יחד בכל הארץ. אני נזכר בדברים שעשינו יחד מהרגע שהייתה חוזרת מהעבודה במכון וייצמן. עד היום הגעגועים אליה מציפים אותי. ברגע שהבנתי שהיא הלכה, זה היה כאילו חתכו אותי בבשר החי.
"הייתי הילד הכי מאושר בעולם. עד 16 במאי 1996, היום שבו הוא חיסל אותן. היינו משפחה גרעינית מאוד קרובה. סבא נפטר כשהייתי בן שבע, ועם סבתא הקשר היה מאוד חזק. גדלתי איתה ועם אמא. הייתה לי תחושה שלא משנה מה קורה, אנחנו ביחד. אפילו היה לי קשה ללכת לישון אצל חברים. לטיולים, נגיד, ממש פחדתי ללכת, פחדתי שיקרה לאמא משהו, שהיא תיפול. דאגתי לה.
"אמא הייתה מעירה אותי, והיה טקס של בוקר. שוקו וקורנפלקס. הייתה מקפיצה אותי לבית הספר. אחרי הלימודים הייתי הולך לסבא וסבתא. פעמיים בשבוע הייתי הולך לאבא. הם לא היו נשואים. פעם, ילד מחוץ לנישואים לא היה דבר מקובל, אבל לי זה לא הפריע. מבחינתי הוא היה אבא שלי ולא חששתי ממנו. אמא כנראה כן חששה. תמיד הקפידה שאחייג אליה ואדבר איתה לפחות פעם ביום. היחסים ביניהם היו על הפנים. היו המון מריבות על תשלום לחוגים. על המזונות. היה מתעמת ומתחשבן איתה על כל גרוש. איתו אני זוכר תקופות רעות וממש רעות. תמיד עשה צרות. כשהחליט שהוא מתעלל, עשה את זה עם כל הלב.
"הוא היה עוקב אחריי לחוגים. היה עומד מול הבית בכל בוקר ובודק מתי אנחנו יוצאים. היה עומד מאחורי גדר העץ ומתצפת עלינו, לראות אם באמת אני הולך לחוג נגינה וחוג ג'ודו. זה היה מאוד מפחיד. בוקר אחד הוא אמר לי שעזב את נס־ציונה ועבר לגור ברחובות. כשסיפרתי לאמא היא החווירה.
"מאוחר יותר התברר לי שהוא ניהל נגדה מאבק משפטי מכוער וטען שאני לא הילד שלו. בדיקות DNA שהיא דרשה ושנערכו בבית החולים הדסה בירושלים הוכיחו לו שאני בנו. לא יודע מה הסיפור שלו, כנראה שהוא החליט שכל הצרות באות מאמא שלי. מרגע שהבין שאני הבן שלו, הוא דרש משמורת ורצה לגדל אותי. בגיל 50 הפסיק לעבוד. רצה אותי רק לעצמו.
"לדעתי הוא העביר את היום שלו בלבלוש אחרינו, וגם במטווחים. אולי החליט שזה מה שיעשה את החיים שלו טובים יותר. הוא כנראה נכנס לפנטזיה. דבר הוביל לדבר. אני רואה אותו בעיני רוחי מצלצל בפעמון בדירה של סבתא, ושואל את עצמי מה הוא אמר לה, ומה היא עשתה. היא הרי נורתה בכדור בודד בעורף. היא הפנתה לו את הגב. כנראה אמר משהו, והיא הלכה לפניו, ואז הוא שלף וירה בה בחדווה. בתמונות רואים שהוא הכניס לה מגבות לפה. ייתכן שהיא לא מתה מיד. אולי עוד נשמה. אז עם המגבות הוא עשה וידוא הריגה. כל המרפסת הייתה שטופה בדם, שם היא נמצאה. אני רואה אותו מחזיק את האקדח. מדמיין שהוא יורה עם כל הלב. גם בה וגם באמא.
"בתקופה האחרונה לפני הרצח הוא הפסיק לעקוב ולבלוש אחרינו, אבל מדי פעם הגיע אלינו וביקש סיוע בהתנעת הרכב שלו. זה היה מתוכנן. מחודש אפריל 1996 בערך הוא התחיל להגיע אלינו בבוקר. עמד בכניסה ואמר לאמא, 'נתקע לי האוטו, את יכולה לעזור לי להתניע?' והיא אמרה: 'טוב, אני אוריד את איתי בבית הספר ואסע איתך', וסייעה לו מספר פעמים. הוא כנראה הכין את הקרקע.
"לדעתי, בימים הראשונים בחודש מאי כל שנייה אצלו הייתה מתוכננת. ביום רביעי, ה־15 במאי, הייתי אצלו בבית וניסיתי לחייג לאמא, אבל הטלפון שלו היה מנותק. אמר לי: 'לא שילמתי את החשבון אז ניתקו. מחר אשלם'.
"למחרת, יום חמישי, עוד פעם הוא חיכה למטה. הוא ביקש שוב שאמא תבוא לעזור לו להתניע את הרכב. היא כבר הייתה רגילה לזה, לא חשדה. אני זוכר הכל: אמרה לו: 'נסיע קודם את איתי לבית הספר, ואחר כך אסע איתך להתניע'. זו הייתה הפעם הראשונה שהם ישבו שניהם מקדימה ואני מאחורה. זה היה לי נורא מוזר. אף פעם לא ראיתי אותם מקדימה ביחד. יצאתי מהרכב ליד בית הספר, עמדתי וניפנפתי שלום לשניהם. שלום לאבא ושלום לאמא. והם נסעו. וזה היה השלום האחרון שלי אליה.
"אחרי הלימודים תמיד הייתי חוזר לסבתא. הייתה מכינה לי קציצות ברוטב עגבניות ופירה וגם כבד קצוץ. היה טעים.
"באותו היום הוא חיכה לי בכניסה לבית של סבתא. הוא היה עם שפם שחור מודבק, ואמר לי: 'אמא וסבתא ברחו, ואמא ביקשה שאני אקח אותך. אל תעלה לבית של סבתא'. היה לי ברור שאי־אפשר לעלות למעלה. יש לך שלושה אנשים בעולם שאתה סומך עליהם, אחד מהם זה אבא, ואתה הולך אחריו.
"הסיטרואן שלו חנתה ברחוב סמוך. הבחנתי שאין במכונית מושב אחורי, ושאלתי אותו איפה המושב. ענה לי שהוא בתיקון. לא חשדתי. הלכנו אליי הביתה, הוא הזמין לנו פיצה. הוא סיים לרצוח את אמא וסבתא, ואז ישבנו אצלי בבית והוא הזמין פיצה והכל נראה לו נורמלי, ואני לא רואה על הפנים שלו שזז שריר. אני נזכר שהוא נתן פעם ראיון ל'ידיעות אחרונות', ודיבר על רוצחים באופן כללי ואמר משהו כמו 'כשהיא כבר מתה — אתה לא חושב עליה אפילו. רגשות לא משחקים כאן בכלל'. כלומר, הוא רצח שתיים, טיפל בגופות שלהן, וישב לאכול איתי פיצה!
"השארתי משולש אחד. ואז הוא הלך ואמר לי להמתין לו.
"בזמן שהוא הלך ניסיתי להתקשר לסבתא, ולא הייתה תשובה. אני כאילו מאמין לו ולא מאמין. כשחזר אמר: 'תכין תיק, צריך לזוז'. הוא הביא ואן שכור. נסענו, והוא אמר: 'נפגוש אותן בצומת ראם, אולי בצומת פלוגות, הן יחכו לנו שמה'. לא האמנתי לו, והכרחתי אותו להתקשר לשני הבתים גם בצומת ראם וגם בפלוגות. מובן שלא הייתה תשובה.
"לאט־לאט הבנתי שאני נוסע איתו לאילת. כשהגענו, אמר לי: 'אנחנו עוברים את הגבול למצרים, אמא מחכה לנו שם'.
"'שכח מזה', אמרתי לו, 'או שאני מדבר עם אמא. או שתעבור לבדך'.
"בכיתי באוטו. עשיתי בלגן. אמר לי: 'טוב, בוא נישן באיזה מלון פה, וננסה ליצור איתה קשר מחר'. לקח חדר במלון דליה ואמר : 'אני אסע, אעבור את הגבול ואדבר איתה שתמתין לנו', והלך.
"יום חמישי בלילה. אני רואה במלון טלוויזיה, ויש פרסומת לתוכנית של יאיר לפיד, ששידרו אז למחרת בערב, וביום שישי אנחנו תמיד עושים ארוחת שישי אצל סבתא. נפל לי האסימון שזה לא הולך לקרות. התחלתי להיות נורא נורא עצוב.
"בבוקר הוא שלף חותמות והטביע אותן על הדרכונים המזויפים שלנו, תחת השמות אויגן ואלווין קהאן. שנאתי את השמות האלה. אחר כך קבר את החותמות בחולות. כל מה שרציתי זה את אמא ואת סבתא. הסכמתי לעבור איתו את הגבול בטאבה, חשבתי שהן מחכות לנו. השארנו את הוואן בהילטון טאבה ולקחנו מונית לקהיר כי הוא אמר שהן החליטו להסתלק ויחכו לנו בהילטון קהיר. שוב האמנתי לו. לא הייתה לי ברירה.
"הנסיעה לקהיר הייתה ארוכה מאוד. אני בערפל, וכל פעם הוא שולף מהמותן מקום חדש שצריך להגיע אליו. בקהיר אני לא מפסיק להציק לו, רוצה לדבר עם אמא ועם סבתא, והוא אומר: 'יש שני בתי מלון הילטון ושרתון, היא באחד מהם. בוא נלך לשם לשאול'. הלכנו לפקיד הקבלה. ניסינו את השמות בלייכמן, הוכברג, אפילו את השם קהאן ניסינו. כלום. הן לא בהילטון ולא בשרתון, ועמירם אומר לי: 'הן היו צריכות להמשיך ולברוח', והולך וקונה כרטיסי טיסה לאיטליה. למחרת בבוקר טסנו לרומא.
"כל הזמן קיבלתי ממנו אותה תשובה: הן במנוסה. הייתה לי תקווה באמת שאני אצליח לדבר איתן, ורק אחרי חודש נפל לי האסימון: כנראה שהוא חטף אותי והוא משקר. אבל לא הרגשתי מאוים. בלילה, ברומא, ישבנו לאכול פיצה, הייתה ממש טעימה. הרגשתי כמו כל ילד שיוצא פעם ראשונה לחו"ל.
"למחרת בבוקר לקחנו רכבת לציריך, 12 שעות נסיעה. זה היה זוועה. הגענו לעיר באמצע הלילה, שקט. הלכנו לישון בבית מלון. בבוקר שוב הלכנו להילטון, ואחר כך לשרתון. מובן שאין אמא ואין סבתא.
"למחרת הלך לסידורים. זו הייתה הפעם הראשונה שהשאיר אותי לבד. דבר ראשון מיהרתי לקחת ספר טלפונים ולהבין איך אני מחייג לארץ. מצד אחד הייתי איתו, ומצד שני לא האמנתי לו. אמא שלי לא אמרה לי, שמע, הוא יכול לרצוח אותי. חייגתי למרכזיית המלון והצלחתי להבין איך מתקשרים לישראל. דיברתי איתה באנגלית. כשניתקתי, הוא בדיוק חזר.
"בצהריים עברנו מציריך לבזל, וכאן הוא כבר שכר דירה. אמר לי: 'פה אנחנו נשארים, אמא אמרה לנו לחכות חודש'. לא האמנתי, הבנתי שלארץ אני לא יכול לחזור. ניסיתי לשאול אותו על רחובות, והוא אמר: “אנחנו לא חוזרים יותר לרחובות לעולם”. התחלתי נורא להתגעגע.
"נכנסנו לשגרה. בבוקר היה נעלם לכמה שעות, ואותי הוא לא ספר ממטר. תקע אותי בדירה מול הטלוויזיה עם חטיפי סניקרס, וזהו. לא תיכנן שום דבר שקשור אליי כילד. נכנסתי למצב קטטוני. בלילה היה מוציא אותי לסיבוב בשכונה, לא יותר מזה. התחלתי לבכות שאני רוצה מחשב. נסענו לגרמניה, לחנות זולה לקנות מחשב, ובבקרים, כשהוא היה נעלם, חיטטתי במחשב והבנתי שהוא מחפש להשיג אזרחויות: אורוגוואי, פרגוואי, קולומביה, ארגנטינה. קלטתי שהוא הולך להישאר בשווייץ, ולאט־לאט הפנמתי שאמא לא הולכת להגיע. זה שבר אותי. יותר ויותר ניסיתי לזכור את דמותה. לא לשכוח. לא לשכוח.
"היום נראה לי שהרצח היה רק המארז. הוא רצה להעיף אותה מהחיים שלו. לא חשב עליי. זאת התחושה שלי. עשינו עיקוף מאוד יפה ופתלתל, אבל הצד הרגשי היה חסר. אתה לוקח ילד, מה זה אומר? אצלו הכל היה טכני. הוא זילזל בי. לא חשב שאני אעשה משהו, שאני מסוגל לעשות משהו. עוד חודש ועוד חודש. אתה צוחק עליי? היא לא תגיע לשם, לא לשרתון ציריך ולא להילטון.
"התחלתי לחפש מוצא. ניסיתי להבין איך אני מתקשר לארץ. עברנו לדירה אחרת ב־dornacherstrasse 146 בבזל. למזלי, היה בה טלפון. יום אחד שאלתי אותו על הטלפון, והוא ענה לי: 'אתה לא משתמש בטלפון, נכון?' אמרתי לו: 'לא, סתם אני שואל'. אם היה סופר אותי, היה זורק את הטלפון מהחלון.
"ואז, בבוקר, כשהיה נעלם לכמה שעות, התחלתי להתקשר לארץ, לאמא ולסבתא. לא סמכתי על עצמי, האם אני מתקשר למקום הנכון. פחדתי שזה מצלצל במקום אחר. לא ענו. היה לי חבר ואמרתי לעצמי שאם אני אצליח להגיע אליו, סימן שאני בכיוון הנכון. זכרתי את מספר הטלפון שלו. התקשרתי והוא ענה, ומיד ניתקתי. לא דיברתי איתו. עד היום לא סיפרתי לו את זה. לא חשבתי להגיד לו 'הצילו'. אתה לא יודע מה עושים בסיטואציה כזאת. אין אמא שתגיד לך מה לעשות, אז ניתקתי. הייתי מרוצה שהצלחתי. התחלתי לחייג כל יום לסבתא ולאמא. לא הפסקתי.
"בשבת אחת (באוגוסט 1996, נ"ט) ישבתי בבוקר כרגיל מול המחשב, ושומר הבניין דפק בדלת וביקש מעמירם לרדת איתו למטה, כי מכונת הכביסה שלנו התקלקלה. הוא ירד, ופתאום מישהו אחר נכנס, ישראלי, שאמר לי: 'שלום איתי. אנחנו באנו להחזיר אותך לארץ. תבוא איתנו'. בלי יותר מדי שאלות הבנתי שמחזירים אותי לארץ. לקח לי כמה ימים כדי לשאול שאלות. החזירו אותי לארץ, ולא ראיתי אותו מאז. 20 שנה גם לא חזרתי לשווייץ.
"במשך כמה שעות חקרו אותי, ושוטר שווייצרי לקח אותי אליו הביתה. אמרתי לעצמי זהו, נגמר. סטלה ראפ, הקונסולית הישראלית בברן, הגיעה ולקחה אותי אליה. ואני הולך אחריה. אין לך ברירה, עכשיו אתה כבר בלי ההורים, ואתה סומך על אלה שלוקחים אותך. לא אמרו לי שום דבר ולא שאלתי. כנראה הייתי בשוק. אמרתי לעצמי, 'זה קרה - הוא חטף אותי'.
"סטלה הוציאה לי דרכון חדש. שוב לא שאלתי יותר מדי שאלות. קלטתי מה קורה, הנה סוף־סוף אני חוזר לאמא ולסבתא. הוא כבר לא יעקוב אחרינו יותר, לא יכניס מים עכורים לחיינו. הייתי נורא מרוצה. שאלתי את סטלה: 'אמא שלי יודעת מתי אני נוחת כדי שתגיע לאסוף אותי?', והיא הסתכלה עליי ובלעה את הרוק. לא ענתה.
"אמרו לי שדוד שמוליק מגיע לאסוף אותי. זה היה לי מוזר. התחלתי לחשוב שאולי קרה משהו לאמא, אבל מהר מאוד השתקתי את המחשבה הזאת. 'אל תיכנס לזה', אמרתי לעצמי, 'זה לא יכול להיות'.
"הדוד שמוליק בא. התחבקנו והוא הראה לי תמונות שלו ושל הילדים. היה לו זקן נורא גדול. לא קלטתי. הוא הגיע עם עובדת סוציאלית. יום אחרי זה הלכנו למלון סאבוי. בערב בדרך חזרה למלון פתאום העובדת הסוציאלית פשוט פלטה שלא יודעים איפה אמא. אני שמעתי את המשפט הזה, וזהו. לא הייתי מוכן. קולי נשבר. הכל נהיה שחור. לא זוכר איך הגענו למלון.
"איך זה קרה? אני ילד, לא גדלתי במלחמת אזרחים. היא אמרה שלא מוצאים את אמא. היה ברור לאיזה כיוון זה הולך, וזה היה פשוט מזעזע. אתה לא יודע מה לעשות, המוח שלך לא מסוגל לעכל כזה דבר. אני זוכר שבכיתי, והיה לי נורא־נורא קשה. אתה חוזר לארץ לחיים שלך, מבין שאתה כבר לא... ואתה לא יודע מה לעשות.
"אחרי כמה שעות טובות התעוררתי ושאלתי: 'אז מה עם סבתא? אני יכול לגור איתה'.
"שתיהן?
"אז אם קיבלתי אגרוף אחד, קיבלתי עוד אחד. בכיתי כל הלילה.
"אחרי זה כבר לא ידעתי איך להתמודד. נגמר. אין יותר. נגמרו החיים הטובים. אתה לא חושב על ההמשך. אתה לא חושב מה הולך להיות. כי אין לך בראש המשך. אין. אתה פשוט נהיה זומבי, כבר לא מעניין אותך לאן נוסעים, איך נוסעים. אתה במשהו יותר גדול ממה שחשבת. אתה מבין מה באמת קרה. הרי זה לא שנפל עליהן מהאוויר איזה חייזר. אתה מבין. אבא שלך, לא ראית אותו אלים או משהו.
"אי־אפשר לעכל כזה דבר. זה קשה מדי. אתה בעצם אף פעם לא צולל לשם, זה בור שחור ללא תחתית. אתה מקבל קריאת השכמה: בוקר טוב. אחרי זה אני לא זוכר יותר מדי. אמרו לי שסבתא מתה מצער. מה זה משנה, באותו רגע או שיש לך למי לחזור או שאין. איך היא מתה זה פחות רלוונטי לך.
"כאשר נחתתי בארץ הייתה המולה. אתה עסוק בלשרוד, אתה במקום חדש, יש אנשים חדשים. אתה כל היום צריך להתמודד עם כל כך הרבה דברים. אין לך זמן לעצור ולחשוב רגע מה היה. שמוליק בלייכמן, הדוד שלי, ואשתו לקחו אותי לביתם שבמושב אורות. גדלתי ביחד עם ארבעת ילדיהם. לא היה לי מקום אחר ללכת אליו. שמוליק היה האדם הכי קרוב אליי עד לפני שש שנים, אז הוא נהרג בתאונת דרכים. השיקום היה קשה. היה פסיכולוג שליווה אותי מגיל 11, ויכולתי לפתוח את הלב. ניסיתי להבין למה הדבר הזה ששמו אבא רצח את אמא שלי ואת סבתא שלי. גם הפסיכולוג לא הבין.
"אחד הקשיים היה הניתוק מהחברים ומהמקום שבו גדלתי, אבל הילדים במושב התחשבו בי והתנהגו אליי יפה. קיבלתי שם תמיכה. בבת אחת הפכתי מילד למבוגר. אם עד אז פחדתי ללכת לישון אצל חברים, או לצאת לטיולים, מהרגע שחזרתי לארץ כבר לא פחדתי יותר.
"ואז הגיע המשפט הפלילי. היה לי מאוד קשה בבית המשפט. עורך הדין שלו (פלדמן, נ"ט) ביקש שאני אעיד מולו. אני לא רציתי להעיד בנוכחות עמירם ובכיתי. פחדתי ממנו. הוציאו אותו ואני נכנסתי. זה לא סיטואציה נעימה, נראה לי שאף ילד לא אוהב כששואלים אותו כאלה שאלות.
"אחרי שהורשע ונשפט לשני מאסרי עולם, הוא החליט להודות ברצח, לדעתי בתקווה שיקבל חופשות. הוא לקח את הסוהרים והצביע כביכול על המקום שבו הוא זרק את גופתה של אמא שלי (ב־2006 הגיע הוכברג עם חוקרי המשטרה לאזור בית הקברות ברחובות, והצביע על המקום שבו השליך את הגופה. כאמור, גופתה לא אותרה מעולם, נ"ט). לי זה נראה כמו ניסיון לתעתע בשב”ס. אני לא מאמין לו. אני לא רוצה שיידע עליי כלום.
"עם המשפחה מהצד שלו אני כמעט ולא בקשר. יש לי משפחה מהצד של אשתי המקסימה. נפגשנו בצבא ומאז אנחנו יחד, לא נפרדנו לדקה. כבר מהיום הראשון שנפגשנו סיפרתי לה. כששואלים אותי על משפחתי, אני לא מסתיר. שירתתי כחובש בשריון. כל חבר חדש היה כמובן שואל אותי על אבא ואמא, ואני תמיד סיפרתי בגילוי לב. היו פעמים שהבחנתי באיזו רתיעה קלה אצל חברים חדשים, משהו כאילו שמרמז שמא אני דומה לו גנטית. אבל מהר מאוד זה חולף.
"אני לא רוצה שהילד שלנו יגדל בצל של מה שקרה. לא רוצה שיגידו לו, איזה מסכן אתה. לא רוצה שזה יעיב על כל החיים שלו. השארתי אצלי את הכובע הצהוב של אמא שכל כך אהבתי, ואת משקפי השמש העגולים שלה, וגם את המלחייה הגדולה שנפתחת מלמעלה שהייתה נעוצה בקיר מעל הגז אצל סבתא. אני שמח שהחפצים האלה אצלי.
"לקח לי הרבה זמן להגיע לבית המשפט ולהסתכל בתיק הפלילי. 20 שנה חשבתי על הרגע הזה. רציתי להבין איך בדיוק ולמה הוא רצח. היו לי הרבה שיחות עם חברים, ולקחתי את הזמן עד שהרגשתי שאני מוכן למה שאראה שם. אבל כשנסעתי איתך לשווייץ לדירות שבהן הסתתרנו ולמדרחוב בברן, שם העובדת הסוציאלית סיפרה לי על אמא וסבתא, זה היה יותר מדי בשבילי. לא יכולתי יותר. ביקשתי להפסיק את הצילומים.
“גם כשאתה בוגר הקשיים לא נעלמים. אתה סוחב את זה איתך לעד. ולמרות הכל, למרות כל מה שעברתי, היום אני מוצא משמעות לחיים וסיבות לשמוח”.
