פייר, התגעגענו / "נקודות משחק"
אחרי פציעה, חילופי מאמנים, הפסדים כואבים ומה לא, נובאק ג'וקוביץ' לקח צעד לאחור רק כדי לחזור למקום שבו היה בעבר. עד שהכישרונות הצעירים של הסבב יתנו את הטון, הוא ינסה לצמצם את הפערים מרוג'ר פדרר ורפאל נדאל
למרות שלא התקרב לרמות הטירוף והמרתוניות של חצאי הגמר, גמר ווימבלדון בכל זאת גלש לגמר המונדיאל אתמול (ראשון). זה היה כמעט בלתי נמנע. קווין אנדרסון שבילה בשלושת המשחקים הקודמים יותר מ-14 שעות על הדשא לא התכוון להרים ידיים בלי מאבק, והמערכה האחרונה נגררה לשובר שוויון.
כבר כמה ימים שהקאמבק של נובאק ג'וקוביץ' מרחף מעל הטורניר הזה, כמו עננים קודרים שמכסים את השמיים ורק מחכים להוריד מבול. קאמבק במלוא מובן המילה, של ג'וקוביץ' הישן והטוב, שקשה מאוד לשבור מנטלית וקשה לשבור על המגרש. ואתמול, בשובר השוויון הזה, הגיעה החותמת הסופית והכל כך מרשימה לחזרה שלו.
לאנדרסון יש הכי הרבה ניצחונות בסבב העונה בשוברי שוויון אחרי ג'ון איזנר שנלחם בו עד זוב דם ביום שישי (מאזן 14:21 אחרי אתמול - 60 אחוזי הצלחה), אבל מול ג'וקוביץ' במיטבו, החדש-ישן, לא היה לו סיכוי אמיתי לחזור שוב מפיגור 2:0 כמו במשחק רבע הגמר ההירואי שלו נגד רוג'ר פדרר. וגם אם אתם דואגים לשים את עצמכם מסורתית בצד של האנדרדוג, גם אם אתם אוהדי פדרר בלב ובנשמה ואכלתם במהלך השנים לא מעט מרורים מהנולה הזה, לא באמת היה אפשר לרצות שג'וקוביץ' יפסיד אתמול.
הסימנים לקאמבק המושלם שנחתם אתמול הופיעו הרבה לפני הגמר. ג'וקוביץ' מודל ווימבלדון 2018 ניקז אל תוך השבועיים האלה את כל מה שעבר עליו בשנתיים האחרונות, ומה לא עבר עליו בעצם: חילופי מאמנים, הפסדים כואבים (כולל בייגל ראשון בגראנד סלאמים מאז 2005), פציעה במרפק, שינוי טכניקת ההגשה, ניתוח במרפק וגם לידת ביתו. אחרי כל הדברים האלה, התחושה העיקרית מהזכייה הזאת היא שכוח ההרתעה המפורסם שלו חזר. הסבב שהתחיל לנוע בלעדיו לא ישתחרר מהאחיזה המחודשת שלו כל כך מהר, והרווח הנקי מזה יהיה של כולנו.
היו לו את כל הסיבות הנכונות לסגת מעט, בטח אחרי שניכס לעצמו את הדומיננטיות המדהימה ב-2015 והעמיד לעצמו רף כמעט בלתי אפשרי לקראת השנים הבאות. הוא באמת נסוג, אבל מיהר לחזור (לפדרר, רפאל נדאל ואנדי מארי היו בצורות גראנד סלאמים ארוכות יותר). ובסוף השבוע, קלאסיקת חצי הגמר נגד נדאל שמה על השולחן ובגדול את כל מה שהתגעגענו אליו בג'וקוביץ' בזמן שהיה אבל לא ממש היה פה, הבליטה את כל הדברים הטובים שבו: מחזיר משובח שהוא מגיש מצוין, חיית קו אחורי שיודעת לייצר גם נקודות מהרשת. כל הדברים שמצפים להם מנובאק ג'וקוביץ', ושוב עושים אותו אחד השחקנים הטובים בעולם.
בכדורגל קיליאן אמבאפה עזר לצרפת לזכות אתמול במונדיאל. בכדורסל הרוקיס ממחזור הדראפט האחרון של ה-NBA עשו השנה דברים קסומים, הראו שהעתיד כבר כאן. אבל הטניס, בניגוד לשני ענפי הכדור המובילים האחרים, עדיין לא שייך לצעירים. הוא לא יישר קו עם רוח הנעורים שמשתלטת על הספורט העולמי ולפעמים עושה חיים קשים לכוכבים הוותיקים.
בהיעדרם, הקאמבק של ג'וקוביץ' הוא לא ממש מפתיע. ESPN Stats & Info צייצו נתון שאומר הכל בהקשר הזה: גם אם אנדרסון היה עושה אתמול את הבלתי ייאמן, היינו מקבלים בפעם השמינית ברציפות שחקן בן 30 לפחות שזוכה בתואר גראנד סלאם. זה הרצף הכי ארוך בעידן הפתוח, ששם בפרופורציה את הניצוצות של אלכסנדר זברב והכישרון של דומיניק תים, שבא לידי ביטוי בעיקר על החימר. חילופי הדורות עדיין לא התרחשו. לא ברור מתי יתרחשו.
Whether Novak Djokovic or Kevin Anderson wins, this will be the 8th straight men's major won by a player 30 or older. That's the longest such streak in the Open Era (previous longest was 4 straight in 1969, all by Rod Laver).
— ESPN Stats & Info (@ESPNStatsInfo) 15 ביולי 2018
עד שזה יקרה, ג'וקוביץ' הפך לשחקן הרביעי בלבד מאז תחילת העידן הפתוח שזוכה בווימבלדון לפחות ארבע פעמים. עד שהצעירים יופיעו בצורה עקבית ולאורך זמן, לג'וקוביץ' אין שום כוונה יותר להישאר מאחור - רק לצמצם פערים מאלה שנמצאים לפניו.
לפנייה לכתב/ת 
