הפועל ירושלים זכתה בשתי אליפויות בשנים האחרונות לאחר שלא עשתה זאת מעולם. זוהי נקודת זכות (או אפילו שתיים..) שאפשר וצריך לזקוף לזכות הבעלים הקודם אורי אלון. אולם עם זאת, יש להזכיר שבשנים אלו הקושי לא היה כל כך רב עם ההיחלשות המשמעותית של מכבי תל אביב, מה גם שבשני המקרים ירושלים לא הייתה אפילו זקוקה לחלוף על פני מכבי, שמעדה כבר מול קבוצות אחרות. וכמו שראשון לציון עשתה זאת עם פער עצום מהתקציב של ירושלים, ומכבי חיפה הייתה רחוקה סל אחד מאליפות שנייה ברציפות, כך גם ירושלים עשתה זאת. ועם כל הצער, הערך של צלחות האליפות הללו קצת יורד בהתחשב בנתונים, במיוחד כשמחשבים את הכישלונות באירופה ברוב העונות.
בתקופה האחרונה אנו שומעים על ההחתמות של ירושלים, ועדיין קשה לנבא לאן הן יובילו אותה, אך דבר אחד ברור: ההרגשה היא שההחלטות מפוקחות יותר ופחות מהבטן. נדמה היה שאורי אלון בעיקר חשב על התדמית של ירושלים ובגלל זה זנח קצת את המקצועיות. כך קרה שהכריז ש"בהפועל ירושלים שום שחקן לא יהיה מעל המאמן" וזרק את קרטיס ג'רלס במהלך שהתברר כגורלי ונוראי עבור הקבוצה בעונה האחרונה. וכמובן שגם המאמן ש"מעל הקבוצה" נזרק מיד לאחר מכן, לא לפני שהוחלף בעוזר מאמן טירון, שכשל כצפוי.
אולם הבעיה המרכזית הייתה בגישה. אורי אלון החליט שהפועל ירושלים היא כבר לא קבוצת אנדרדוג שמנצחת בזכות אופי ונחישות וה"יש בי אהבה" שטבע
כך גם ויתר אלון על שחקנים מצוינים שנתנו את כל כולם ואף הלהיבו את הקהל דוגמת טוני גפני (שאמנם בקדנציה השנייה שלו בארץ הרשים הרבה פחות), ובמקומו הביא את אוסטין דיי, עוד שם גדול שהתברר כפלופ גדול יותר. ה"שחקנים הישראלים הבכירים" שנהג אלון להשוויץ בהם גם כן היו כבר מעבר לשיאם ובעונה האחרונה הורגש העניין מעבר לכל דבר. שלא לדבר על ההתעקשות ללכת ליורוקאפ ללא סיכוי ממשי אמיתי להגיע משם ליורוליג (האם חמש עונות זה לא זמן מספק כדי להסיק את זה?), במקום לעבור למפעל שמבטיח יותר כסף ויותר פרסום, כולל אירוח הפיינל פור בארנה. זה שמתאים יותר לנסיקה של קבוצה בינונית, שמודעת לכך שהיא לא קרובה לאריות היבשת.
כדי להיות קבוצה גדולה צריך שחקנים גדולים, קרי - בעלי כושר טוב, קליעה טובה ורעב. ולא רק כאלה שיצלצלו טוב באוזן וייראו רע לעין. כמובן שישנן קבוצות שמצליחות עם תקציב נמוך, אבל הן עושות את זה בזכות תלכיד טוב, בחירות טובות של שחקנים צעירים ומפתיעים ותחושה של קבוצת אנדרדוג שבאה להילחם כמו אריה. כשבאים בהרגשה של קבוצה מספר אחת ובפועל המוטיבציה לנצח היא כמו זאת של ליאור אליהו, העונה מסתיימת בשני חצאי גמר ושלב בתים מביך ביורוקאפ.
בינתיים, הפועל ירושלים פועלת לבניית מצבת השחקנים לעונה הבאה כפי שהייתה פועלת בעבר, שזה ההפך הגמור ממה שעשתה בשנים האחרונות: החתמות שחקנים מבטיחים שהעתיד עוד לפניהם. כי מה שעבד עם טרנס מוריס וסמרדו סמואלס בהחלט יכול לעבוד עם כריס ג'ונסון וג'ייקובן בראון. כאלה שהם עדיין בגדר תגליות והרצון שלהם להצליח גבוה משל אלו שבשלהי הקריירה שלהם, ולא משנה כמה מוצלחת היא הייתה. נדמה שעם תקציב סביר וקבלת החלטות מושכלת ירושלים ראויה ומסוגלת להרבה יותר ממה שעשתה בתקופת אורי אלון. ואם מכבי תל אביב שוב תרכיב פאזל לא הגיוני מרכבת של זרים אז גם אליפות שלישית ורביעית הן לא מילים גסות.
לפנייה לכתב/ת 
