חיידק אלים
בשבועות האחרונים צוותים רפואיים בכל הארץ חווים אלימות על בסיס יומי. שיעור התקריות בבתי החולים שבהן מעורבת תקיפה פיזית נמצא בעלייה מתמדת. שבעה רופאים, רופאות ואחיות מספרים איך הפכו חדרי המיון והמחלקות בישראל לזירת קרב, כיצד מנתחים תחת איומים, איזה מחיר פיזי ונפשי משלמים על רגעי האימה - ומאיפה מוצאים את הכוחות להמשיך לטפל במי שלפני דקה הסתער עליך בחמת זעם ובאגרופים שלופים. מונולוגים בצל הסכנה
בריאות בישראל היא עסק עצוב. רופאים ומתמחים, אחיות וסניטרים מתמרנים בלוליינות מרשימה בין תקנים חסרים, שעות המתנה לא סבירות, ייסורים ועמודי אינפוזיה. הישראלי המכוער בשעתו הקשה הופך אותם לשק אגרוף נגיש לתסכול ולזעם, ואת מקום עבודתם לבועה נפיצה של חיידקים ואלימות.
הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
חדרי מיון הם לפעמים געגועים לשקט. זה מתחיל באיומים וקללות, ממשיך בבעיטות וחבטות ועלול להיגמר בדקירות וברצח. זה קורה בכל שעה ובכל מקום ומתפשט כמו רעל: בצפון ובדרום, בירושלים ובמרכז, בבתי החולים, בקופות ובמרפאות. לפני שנה וארבעה חודשים נשרפה למוות האחות טובה קררו בסניף קופת חולים בחולון. אשר פרג', אז בן 77, ראה בה את האשמה בתחלואים שמהם סבל לאחר שקיבל מידיה חיסון נגד שפעת, איים עליה ובמארס 2017 הגיע למרפאה והצית את האחות בחדרה. פרג' מואשם ברצח ונמצא כשיר לעמוד לדין.
לפני עשרה חודשים הוכו ונפצעו מאבטחים בבית חולים איכילוב על ידי מקורביה של המטופלת אליה קדוש. לפני שלושה שבועות נדקרה האחות רחלי ברוך בבטנה בסכין בבית החולים שמואל הרופא, ועד עתה היא מאושפזת בטיפול נמרץ במצב בינוני. בשבוע שעבר הוכתה הרופאה ד"ר קרין הלר בחדר המיון באיכילוב בברוטליות.
ממשרד הבריאות נמסר כי משנת 2012 עד שנת 2015 התקבלו כ־3,500 דיווחים על אירועי אלימות נגד צוותים רפואיים מדי שנה, כ־20 אחוז מהם כללו אלימות פיזית. מאז אמנם נרשמה ירידה בדיווח על התקריות, אך שיעור המקרים שכוללים אלימות פיזית עלה אשתקד לכ־25 אחוז. נראה כי מגמת עלייה זו נמשכת בינתיים: עד סוף יוני השנה התקבלו דיווחים על 676 אירועי אלימות, אך שיעור המקרים שכללו אלימות פיזית עמד על כ־38 אחוז. מהמשרד לביטחון פנים נמסר כי אשתקד נפתחו במשטרה 177 תיקים, ובמחצית הראשונה של 2018 נפתחו כבר 101 תיקים. מספר המעצרים שביצעה המשטרה בגין אלימות נגד צוותים רפואיים מ־2013 עד 2017 הכפיל את עצמו. בחמש השנים האחרונות הוגשו על רקע זה כ־60 כתבי אישום בממוצע מדי שנה, כאשר במחצית הראשונה של השנה עומד מספרם על 39 תיקים.
האלימות נגד הצוות הרפואי חוצה מגזרים ותרבויות. לרוב, התקיפות עצמן מקריות, תולדה של התפרצות רגעית. לפעמים האירועים מתועדים בנייד ועולים לרשת. זה יוצר רעשי רקע, זה לא מצליח להרתיע. יש תקיפות שכלל לא מדווחות. אחרות מסתיימות ביחס סלחני מצד המשטרה ומשרד הבריאות. חולים וקרוביהם רואים את המראות ושומעים את הקולות ומבינים שהצוות לנפשו. הם לא ממציאים את הגלגל. הם מצטרפים אליו.
חשוב להבין שהתופעה לא הייתה מתקיימת אלמלא היו לה תנאי גידול משגשגים, קרקע חולה של משבר מתמשך ברפואה. מתמחים עייפים שהפכו שקופים, רופאים הכורעים תחת העומס ואחיות שהופקדו על מחלקות ללא תקנים, כוח אדם, הגנה או גיבוי. הקללה של אתמול, האגרוף של מחר, הם רק זירת קרב נוספת, עצובה ומסוכנת בתוך הקריסה הכוללת. הרצח הבא, כך נראה, הוא סכנה ברורה ומיידית. הנה כמה סימני אזהרה.
"בכל פעם שהתקרבנו אליו, הוא החטיף לנו מכות"
פרופ' עמוס פייזר (62), מנהל המחלקה האורתופדית במרכז הרפואי שערי צדק
"לכל אורך שנותיי כרופא נתקלתי באלימות, מילולית בעיקר. האירוע הקשה ביותר היה לפני שנה וחצי. בחור צעיר הגיע למיון בעקבות תאונת אופנוע, והתנהג באלימות חריגה. הוא ניבל את הפה לאורך כל הבדיקות, זרק כוסות ועציצים מהדלפק, תבע לעשן ובאופן כללי היה פרא אדם. לא היו לו מאפיינים פסיכיאטריים, אבל לא הצלחנו לרסן אותו.
"כשההתנהגות שלו החמירה הזמנתי שני אנשי ביטחון, שיהיו איתנו בחדר על מנת להגן על הצוות הרפואי. זה לא השפיע על ההתנהגות שלו. בכל פעם שהתקרבנו אליו, הוא החטיף לנו מכות. לכל אורך הטיפול הוא ירק עליי, בעט בי, זרק סיגריות. אמר לי, 'אני אגלה את הכתובת שלך ואשים לך מטען חבלה ליד הבית'. גם מנכ"ל בית החולים שהוזעק אליו, ספג את אותן הקללות.
"כיוון שהחולה היה מועמד לניתוח התעוררה דילמה, איך בדיוק לטפל בו. נקרעתי בין הרצון והצורך להעניק לו טיפול רפואי לבין החובה להגן על הצוות מהסכנה הפיזית הממשית שהיינו שרויים בה. הזמנו משטרה, אבל זה לא ממש עזר. התייעצנו עם משרד הבריאות אבל לא קיבלנו הנחיות ברורות איך להתקדם. בסוף החלטתי לנתח אותו. למה? כי אני רופא והוא חולה וככה צריך.
"זה לא היה פשוט. טיפלנו בו תחת איומים מתמשכים. אחת מנשות הצוות חטפה ממנו חבטה ויצאה לחופשת מחלה של שישה שבועות. זו הייתה התמודדות מאוד לא שגרתית שגם גררה דיונים פנימיים על חובת הרופא מול אלימות החולה. זו הייתה תחושה טובה להתעלות מעל הקושי ולא להימנע מטיפול, אבל זה בהחלט היה כרוך בסיכון.
"אלימות פיזית מצד חולים שכבר שוכבים במחלקה ויוצרים קשר עם הצוות, נדירה יותר. בדרך כלל האלימות מתפרצת בחדרי מיון, התלקחות של כעס ועצבים. אנחנו באמת מנסים להכיל, להסביר, להיות שקוף. מזכירים לעצמנו שמדובר באוכלוסייה נורמטיבית ברובה, שנמצאת בסיטואציה קשה ומאיימת. למרבה הצער, לא תמיד זה עוזר".
"ניסיתי לברוח, אבל היא המשיכה להכות אותי"
ד"ר קרין הלר (67), מנהלת המיון הפנימי במחלקה לרפואה דחופה במרכז הרפואי איכילוב
"הצוות קורא לי 'הוואליום של המיון', 'המרגיעה הלאומית', כי אני תמיד אדיבה. אני נתקלת לא מעט באלימות מילולית אבל אני לא שופטת חולים, ובוודאי שלא עונה להם. אף אחד לא האמין שדווקא אני אתמודד עם מקרה כל כך קשה של אלימות.
"זה היה בשבוע שעבר. קשישה הגיעה בבוקר לחדר המיון, נבדקה והוחלט לאשפז אותה. היא הועברה להמתנה בחדר נפרד, וקיבלה טיפול אנטיביוטי עד שיתפנה עבורה מקום במחלקה. טיפלתי בה במסירות גם בזמן ההמתנה. בשלב מסוים בני משפחתה התלוננו על קושי חדש. הגעתי מיד, טיפלתי בהתאם ובני המשפחה הודו לי.
"במשך שעתיים החולה שכבה במיון, ואני התפניתי לטפל בחולים אחרים. קרוביה שאלו מפעם לפעם למה לא מעלים אותה למחלקה. השבתי באדיבות שאנחנו ממתינים למחלקה, ושזה לא תלוי בנו. לנו במיוחד אין עניין להשאיר חולים במיון. אח ניגש לקחת ממנה מדדים, וקרוביה התנפלו עליו באגרסיביות. בת משפחה של החולה התחילה לקלל אותי: שההורים שלי ימותו, שהילדים שלי ימותו, שכל המשפחה שלי תמות. הייתי המומה, אבל לא הגבתי. הלכתי למחשב לבדוק את לחץ הדם של החולה, ואז באה בריצה הנכדה שלה והתחילה להכות אותי באגרופים. בראש, בפנים. ניסיתי להתרומם מהכיסא ולברוח, אבל היא המשיכה להכות אותי בזרועות ובכתפיים, שרטה אותי בציפורניה. קרובת משפחה נוספת תלשה את המחשב וניסתה לזרוק אותו עליי, זה לא ממש פגע. דקות אחר כך הגיע אחד האחים בריצה ומשך אותן אחורה.
"הייתי בהלם. הלכתי לשטוף את עצמי, ומאוחר יותר הגשתי תלונה במשטרה נגד התוקפים. ממש הרגשתי צורך לעשות את זה. אחר כך חזרתי למיון לטפל בחולים שלי. אנחנו עושים עבודת קודש, וכשמישהו מתנפל ותוקף, זה מערער. זה מאוד כואב".
"לראשונה בחיי הבנתי מה זה פחד מוות"
לירון יחזקאל (29), אחות חדר מיון במרכז הרפואי אסף הרופא
"אני עובדת במיון ילדים, מקום שנחשב הרבה פחות אלים משאר המחלקות, ועדיין לא חסרות דרמות: קללות, יריקות ואיומים הם דבר שבשגרה. לפני שנה אב הביא אלינו את הבת שלו שהייתה בהתקף חרדה. הבדיקות הראשוניות היו תקינות לגמרי, לכן אמרנו לו להמתין. הוא התחיל לצעוק ולקלל. ניסינו להרגיע אותו, אבל הוא היה בטירוף. בשלב מסוים הוא דפק על הדלפק ואמר לי ולעוד שני רופאים שאם לא נטפל בבת שלו מיד — הוא ירצח אותנו. הוא התקדם אליי והניף את הידיים. הרופאים הלכו אחורנית, אני נדבקתי לארון התרופות. לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם הדלפק לא היה בינינו. בפעם הראשונה בחיי הבנתי מה זה פחד מוות. אפילו ברח לי פיפי. לא הצלחתי להגיע לכפתור המצוקה, הפלאפון היה קרוב יותר. התקשרתי למאבטחים והם באו בריצה כי הבינו מהקול שלי שאני במצוקה.
"הגיעה משטרה וביקשה שנצא לתחנה להגיש תלונה, אבל לא יכולנו לעזוב את חדר המיון באותו לילה. רק למחרת הגשנו תלונה, ובסוף אותו שבוע כבר הודיעו לי שהתיק נסגר מחוסר עניין לציבור. זה מאוד הכעיס אותי. הגשתי ערעור והתיק נפתח מחדש. הוגש כתב אישום. השבוע התקיים דיון ראשון בבית המשפט. לא הלכתי. אני לא צד בתיק.
"מאז חוויתי הרבה אירועים דומים. חולים קיללו אותי. אישה אחת בעטה בי בבטן. בעל של חולה זרק מחשב על האחיות. לפני חודשיים, כמה ימים לפני שיצאתי לחופשת לידה, הגיעו אבא ובת. היא הייתה במצב קל יחסית, אז קיבלתי ילד שהגיע אחריה כי הוא היה עם קשיי נשימה. הסברתי לאב שמדובר במקרה דחוף יותר, אבל הוא התחיל להשתולל. אמר לי, גזענית, את עושה אפליות בגלל שאני ערבי. אמרתי לו, אל תצעק בבקשה, אני בהיריון ויש פה ילדים קטנים חולים שעלולים להיבהל. ואז הוא ירק עליי. החלפתי את המדים, שטפתי את השיער משאריות הרוק וחזרתי לדלפק.
"שבוע אחר כך יצאתי לחופשת לידה, ומאז אני מפחדת לחזור. אני מזכירה לעצמי שיש מצוקת כוח אדם, שהחולים לא אשמים, שלא כולם כאלה. אבל שום דבר לא משנה את העובדה שסביבת העבודה שלנו הפכה לגיהינום ושאף אחד לא לוקח עלינו אחריות".
"ראיתי כוכבים"
ד"ר סאפי חורי (35), רופא בכיר במחלקה לכירורגיה כללית במרכז הרפואי רמב"ם
"כולנו חווים מקרים של אלימות פיזית ומילולית. אף אחד בבית החולים לא מקבל פטור. הסניטרים שסוחבים את האלונקה, הטכנאים שמצלמים את החולים, עובדי הניקיון ומי שמגיש לחולים את האוכל. האחיות הכי סובלות, אבל גם רופאים חוטפים.
"לפני כמה שנים הגיע למיון פצוע שהיה מעורב בקטטה. לפי ההתנהלות והריח הוא היה מתודלק. אלכוהול. אולי גם סמים. זה הפך את העבודה מולו לבלתי אפשרית. הוא ממש עשה לי טובה שנתן לי בכלל לבדוק אותו, וכשהגשתי לו טיפול, קילל אותי ואת המשפחה שלי במילים קשות. בשלב מסוים הרגשתי ממש לא בטוח, ונאלצתי לקרוא למאבטחים כדי לתפור לו את הפצע ביד. שלושה אנשי ביטחון הגיעו, אבל זה החמיר את המצב. הוא התפרע, ובזמן שבדקתי אותו, בעט לי בפנים עם הברך.
"לא ציפיתי לזה. לא הספקתי להתגונן. האף שלי נסדק. ראיתי כוכבים. המאבטחים קשרו לו את הידיים והרגליים. הרגשתי המום ומושפל. לקח לי כמה ימים לחזור לעצמי.
"מאז, אפשר לומר שהתרגלתי. ביחס למה שקורה בבתי חולים אחרים, המקרה שלי נחשב למשהו שגרתי. אבל בשנה האחרונה זרם האלימות רק מתגבר. אנשים עצבניים, ובגלל שאנחנו בקו הראשון הם מוציאים עלינו את כל הכאב והכעס. אנשים מרשים לעצמם לדבר אליי בצורה גזענית. מטופלים אומרים לי, מה אתה עושה פה, לך תעבוד בעזה. אנחנו מרגישים כמו בין שתי מלחמות עולם. כמו בהמתנה על הקרח. מתישהו הכל יתפוצץ ויהיה פה צונאמי. צריך להבין: אנחנו הרבה אחרי הקו האדום".
"אין יום שקט"
חדוה גוטרמן (62), אחות אחראית במחלקה לכירורגיה פלסטית במרכז הרפואי זבולון בקריית־ביאליק
"42 שנה אני במקצוע, שאין מרגש וחשוב ממנו, ובכל פעם שאני נתקלת באלימות אני לא מסוגלת להבין. הרי אנחנו פה בשביל החולים. איך ייתכן שהם גומלים לנו במכות, בסטירות, באיומים?
"לפני חודש הגיע למחלקה חולה מבוגר. אשתו סיפרה שיש לו אלצהיימר, אמרה שהיא האפוטרופסית וביקשה שנדבר רק איתה. האחות בקבלה ביקשה מסמך שמאשר את הדברים, אבל האישה שכחה אותו בבית. לכן קראו לי לפתור את הבעיה. יצאתי מחדר ניתוח וניגשתי אליהם. ראיתי איש מבוגר אבל מתקשר. הצעתי לדבר איתו ישירות. כשהמחלה במצב התחלתי, לפעמים החולה כשיר ומבין. הוא ענה בבהירות לשאלותיי, אבל אשתו לא נתנה לו לדבר.
"בשלב מסוים אמרתי לה, הוא עובר את הניתוח ולא את, אז בבקשה אל תפריעי, אחרת איאלץ להוציא אותך החוצה. היא התחילה לקלל. מילים שאני מתביישת לחזור עליהן. לא רציתי להעניש את בעלה בגללה. הסברתי לו ולה שעם קללות לא נצליח להתקדם. אבל האישה לא נרגעה.
"הרגשתי מאוימת. ביקשתי לקרוא למאבטח, וברגע שהוא נכנס לחדר האישה העיפה לי סטירה. זה היה הקש ששבר את גב הגמל. הזמנתי משטרה. הגיע שוטר, לקח אותי הצידה ואמר לי, את לא מרחמת עליה? היא מבוגרת והבעל שלה חולה. אמרתי לשוטר, גם האחות שנדקרה וגם האחות שנשרפה נפגעו מאנשים קשישים. ואני לא מבקשת שתעשה לה משהו רע, רק שתזהיר אותה. הזמנו גם את הבת שלה שאמרה, לא ייתכן, אמא שלי לא מדברת ככה. אמרתי לה, אל תיתממי.
"האנשים כל כך אלימים. לא מוכנים לחכות בתור. לא מוכנים לדבר בנימוס. עושים תחרות, מי יצעק יותר חזק. אין יום שעובר עלינו בשקט. ואנחנו מפחדות. רק רוצות לסיים את העבודה ולחזור הביתה בשלום".
"אנשים איבדו צלם אנוש"
אילנה גלבוע (34), סגנית אחות אחראית במחלקה הכירורגית במרכז הרפואי שיבא, תל־השומר
"הייתי בחודש השישי להריוני, אחות חדשה במשמרת ערב, כשבן של חולה ביקש שמיכה. חיפשתי אחת עבה וחמה כי היה לילה קר, ולא מצאתי. הצעתי שאזמין מהמחסן ואביא אליו לחדר, אבל אז התברר שהוא שייך למחלקה אחרת. ביקשתי שינסה במקביל גם במחלקה שלו, והוא התחיל לצעוק. ניסיתי לא להגיב, אבל הוא התקרב אליי בתנועות מאיימות והתחיל לקלל בצורה מאוד פוגעת. כשהוא הרים את הידיים אמרתי לו, אני בהיריון, וניסיתי להידחק אחורה. שני אחים שמעו את הצעקות שלו והגיעו בריצה. הם היו צריכים לבלום אותו פיזית כדי למנוע ממנו להגיע אליי.
"ברחתי לחדר הפנימי, נעלתי את הדלת והזמנתי את הביטחון. באותו לילה התחילו לי צירים מוקדמים. נאלצתי לבלות שעות ארוכות במיון ולקבל נוזלים כדי להירגע. אם הייתי נכנסת ללידה מוקדמת, ההשלכות היו חמורות. ועדיין ניסיתי ללמד על האיש הזה זכות. אמרתי לעצמי שהוא בטח מאוד רגיש בגלל שאבא שלו על ערש דווי.
"מאז עברו כמה שנים וכמה חוויות לא נעימות של אלימות כלפיי וכלפי הצוות שלי, והגישה שלי השתנתה. היום אני אומרת, אפס סבלנות לאלימות, וזה מה שאני מלמדת כל אחות חדשה. כי זה נהיה מכה. אנחנו פוגשים באלימות על בסיס יומיומי. לאחרונה אנשים זורקים הערות, 'לא פלא ששורפים אתכם, לא פלא שדוקרים אתכם'. אנשים איבדו צלם אנוש. אין יותר פרופורציות.
"אני מרגישה מעורערת וככה גם חברותיי לעבודה. האלימות היא בעיקר כלפי אחיות, כי אנחנו כביכול החלשות. כשיש רופאים במשמרת, אנשים לא תמיד מעזים. אז אנחנו מפחדות לפתוח את הפה, שחס וחלילה חולים או בני משפחתם לא יתפרצו עלינו. אנחנו לא יודעות מתי יבוא המקרה הבא, על מי הוא ייפול, ובעיקר, איך הוא יסתיים".
"למזלי נפלתי על הכיסא, אחרת זה היה נגמר במוות"
פנינה ברמן (40), אחות ומנהלת סיעוד בקופת חולים בירושלים
"חמש שנים אני מוסרת את נפשי, פשוטו כמשמעו, למען החולים. השעות ארוכות, העומס בלתי נסבל. מגיעים אנשים חולים וכאובים, לפעמים קצרי רוח, לפעמים מקללים, לפעמים 'רק' מרימים את הקול, אבל אני משתדלת להבליג ולתת מענה. עד לפני שנה. המקרה הזה עבר את הגבול.
"מטופלת התחילה לתקוף אותי מילולית. הכל הפריע לה: השעות, ההמתנה, הנוכחות שלי. היא לא הייתה צעירה, ולכן הכלתי את הזעם שלה. אבל זה המשיך והתגבר. המפגשים איתה היו על בסיס יומיומי, והם היו סיוט: היא קיללה אותי, צעקה עליי, ביישה אותי בפני הצוות והחולים. פעם, כשביקשה ממני טופס שאסור לי לתת, איימה שתגיש נגדי תלונה במשטרה. בהמשך שלחה מכתב עמוס בהכפשות להנהלת הקופה.
"בוקר אחד היא הגיעה באיחור, וביקשה שאקח ממנה דם לבדיקה. אסור לי לקחת דם אחרי תשע וחצי, ההוראות של הקופה מאוד ברורות בנושא, ולכן ביקשתי שתגיע למחרת. היא אמרה שזה דחוף, וכהרגלה התחילה לקלל. ניסיתי לעזור. פעמיים ניגשתי לרופאה וביקשתי אישור מיוחד, אבל הרופאה אמרה שאסור. המטופלת לא אהבה את התשובה. היא התנפלה עליי, נתנה לי אגרוף בראש והפילה אותי. למזלי, נפלתי על השפיץ של הכיסא ולא על המדף שמאחוריו, אחרת זה היה נגמר במוות.
"חטפתי מכה רצינית. הכאב היה עצום, אבל כאין וכאפס לעומת הכאב הנפשי. הייתי בהלם. הזמינו משטרה, אבל השוטר אמר שאין צורך לעכב את התוקפת לחקירה, היא אישה מבוגרת. איש הביטחון של הקופה היה צריך להזכיר לו שאחות במרפאה אחרת נשרפה למוות על ידי קשיש, כדי שישנה את דעתו. אני נדרשתי לגשת לתחנת המשטרה ולהגיש תלונה.
"סבלתי מכאבי ראש קשים כל אותו היום, ולמחרת, הוצאתי נגד המטופלת צו הרחקה. המטופלת הגיעה לדיון עם עורך דין שטען שהמצאתי את התקיפה כי אני שונאת אותה. למזלי, הכל תועד במצלמות האבטחה. הציגו את הסרטון בפני השופטת והיא דרשה להשאיר את צו ההרחקה על כנו.
"שבוע לאחר מכן התקשר אליי עורך הדין של הקופה, וביקש שאבטל את צו ההרחקה. התברר שהמטופלת תבעה את הקופה בשם החוק שאוסר למנוע מחולים להגיע למרפאה הקרובה לביתם כדי לקבל טיפול. המירו את צו ההרחקה מהקופה לצו הרחקה ממני, והיא הייתה מגיעה ועומדת בדלת, מרחק חמישה מטרים כפי שמחייב הצו, וממשיכה לצעוק ולהטיל אימה. לא יכולתי לשאת את הפחד וההשפלה, ונשארתי בבית. הילדים שלי שמעו על המקרה והראו סימני מצוקה. ארבעה חודשים של חרדה עברו עליי, ובסיומם המשטרה הודיעה שתיק התקיפה נסגר מחוסר עניין לציבור. זו בעיה בינך לבין המטופלת, הסבירו לי, את מוזמנת לתבוע אותה תביעה אזרחית. נשברתי ועברתי לעבוד במרפאה אחרת, שיש בה שני מאבטחים".
תרופה למכה
שלושה פתרונות לתופעת האלימות בבתי החולים ובמרפאות
החמרת תופעת האלימות נגד הצוות הרפואי מעוררת את המרכזים הרפואיים לחפש דרכי התמודדות עימה, בנוסף להדרכות ייעודיות לאנשי הצוות ולמאבטחים, מחקר ובחינת טכנולוגיות אמצעי ריסון המתאימות לשימוש במערכת הבריאות. במרכז הרפואי רמב"ם הקימו, במימון משותף עם משטרת ישראל, עמדה המאוישת בשלושה שוטרים בפתח חדר המיון, במסגרת פיילוט שמתקיים בשישה בתי חולים. "הלוואי שיכולתי לאייש את העמדה הזו 24 שעות", אומר בני קלר, מנהל מחלקת ביטחון ברמב"ם. "נקודת המשטרה קיצרה לאפס את זמן התגובה בין בית החולים למשטרה. כאשר שוטר מזעיק ניידת לתגבורת, התגובה מיידית, ועצם הנוכחות של שוטר במדים צמוד למיון יכולה למנוע אלימות".
בבית החולים לא הסתפקו בזה. לצורך הרתעה הם תִגברו את המאבטחים בסדרנים גברתנים גדולי גוף ושריריים במיוחד, שמועסקים במועדוני לילה ובאירועי ספורט. "קראנו להם בחיבה 'מקררים'. הם אינם חמושים, ויודעים להרגיע בסמכותיות וברוגע", אומר קלר.
במרכז הרפואי בילינסון־השרון עומדים לגבש דף מדיניות שיכלול הנחיות לסימולציות בסדנאות לאחיות חדשות, וכן הכשרת צוות גישור להתערבות במקרי אלימות. זאת בעקבות עבודת מיפוי מקיפה על נושא השיימינג (ביוש) שנגרם לצוות הרפואי, שערכה מיכל שטיינמן מהנהלת הסיעוד.
מהממצאים עלה כי 42 אחוז מאנשי הצוות הרפואי נחשפו לאיום בשיימינג, רובם יותר מפעמיים. מי שנפגע מחשיפה גבוהה יחסית לשיימינג הם אנשי צוות צעירים עם ותק נמוך (עד שלוש שנים). לפי הנתונים, ב־94 אחוז מהמקרים הגורם המאיים הוא בן משפחה או מלווה. ב־80 אחוז מהמקרים היו סימנים מקדימים של פניות חוזרות, עצבנות גוברת והבעת אי־שביעות רצון. 54 אחוז מהמותקפים קראו לקצין הביטחון, 33 אחוז שיתפו אחות אחראית, ורק 15 אחוז התעלמו והמשיכו בעבודתם.
עדי טננבאום, אחות במחלקה לרפואה דחופה ברמב”ם, הקימה קבוצת פייסבוק, תחת השם "המאבק נגד אלימות בעובדי מערכת הבריאות". "זה התחיל בעקבות תקיפת אח בחדר המיון שלנו", היא מספרת. "כתבתי פוסט בפייסבוק וקיבלתי מאות תגובות ושיתופים. הבנתי שיש צורך לפחות לאוורר את הפחד ולספר על החוויות שאנשי הצוות הרפואי עוברים, וכך נפתחה קבוצה שמטרתה להיאבק באלימות הזו. בתוך כמה ימים הצטרפו אלפי אנשים, ומאז הקבוצה פעילה, וכוללת לא רק נפגעים מהצוות הרפואי, אלא גם אנשים וחולים שנפגעים מהאלימות הזו, כשהם למשל שוכבים ליד מיטה של אדם שהוא או קרובי משפחתו מתנהגים באלימות". הדרישות של הקבוצה: לשתף, למגר, להגדיל את כוח האדם הסיעודי בחדרי המיון בתקווה שיסייע להוריד את מפלס המתח, ולהחמיר את הענישה כלפי הנוהגים באלימות במרפאות ובבתי החולים.
