טריפ רע ומוות לא פתור: סופ"ש ראשון בפסטיבל הקולנוע ירושלים

מתוך "קליימקס"

מזג האוויר המצוין בסוף השבוע הראשון לפסטיבל הסרטים היה תוספת מבורכת לחוויה העשירה של מגוון סרטי הפסטיבל. מטבע הדברים ישנם סרטים מבטיחים יותר או פחות ומקיימים יותר או פחות. אתייחס בקצרה לשני סרטים שהיו בתחרויות הישראליות, ועוד שלושה בולטים מהמגוון הרחב של סרטים זרים.

"הד", בבימוי עמיקם קובנר ואסף שניר, משתתף בתחרות לקולנוע עלילתי ישראלי. מדובר בדרמה פסיכולוגית על מהנדס מנהרות חיפאי (יורם טולדנו בהופעה מאופקת ומוצלחת), שמתחיל לחשוד כי אשתו הפסיכולוגית (יעל אבקסיס) אינה נאמנה לו. הוא מתקין ציוד האזנה ומתחיל תהליך שיהיו בו תפניות כואבות ובמהלכן ילמד לא רק על האישה שאיתו, אלא גם על עצמו. לצד יכולתו של הסרט להניע את העלילה באופן קולח, יש בו בעיות הקשורות ליד כבדה מדי על מערכת הסמלים הבאה לידי ביטוי, איך לא, בקשר בין תהליך הגילוי והקשיים בחפירת מנהרה. כמו כן הגילוי ההדרגתי (המשווה לחציו השני של הסרט אופי של מותחן) מתבסס על תהליך בעייתי מבחינה עלילתית, שבו מידע מתגלה לצופים טיפין טיפין בעוד תוכנן של ההקלטות המהוות את מקור הגילוי היה ידוע קודם לכן לגיבור. חלק מהדברים המתגלים במהלך הסרט זוכים לטיפול לא שלם, שנדמה כי אינו מאפשר למצות את התהליך אותו הגיבור עובר.

נקודת המוצא לסרטו העצוב של רמי א. כץ, "סיבת המוות", המששתף בתחרות התיעודית הישראלית, היא הטבח שהיה ב-2002 במסעדת סי פוד מרקט בתל אביב. המחבל הוכנע על ידי שוטר דרוזי בשם סלים ברכאת שחוסל - לפי הגרסה הרשמית - בדקירת הסכין של המחבל. חשדות שמתחילים לעלות עשר שנים מאוחר יותר שולחים את ג'מאל ברכאת, אחיו של סלים, להבין מהו גורם המוות האמיתי של האח. הצורך המובן בסגירת מעגל נקשר בסרט למערכת היחסים המורכבת בין העדה הדרוזית והחברה היהודית ומעלות שאלות לגבי אחדות הגורל או השימוש הלא זהיר בנאמנותה של העדה. לא מעט אצילות נפש מופגנת בסרט, ועצב על טעויות טראגיות שאותו יחלקו הצופים. חשיבותו של "סיבת המוות" הופכת לברורה עוד יותר ימים ספורים לאחר שעבר חוק הלאום. הוא עוסק בדרך מורכבת במה שמפריד אך גם במה שמאחד את יושבי הארץ, דרוזים ויהודים כאחד.

מלחמה על גבול המציאות: "דונבאס"

"נפש עדינה", סרטו הקודם של הבמאי האוקראיני סרגיי לוזניצה, היה אחד משיאי הפסטיבל בשנה שעברה. השנה הוא אורח של הפסטיבל ומציג שני סרטים חדשים - הסרט התיעודי (שאותו טרם ראיתי) "שעת הניצחון" והסרט העלילתי "דונבאס" (Donbass). האחרון נושא את שמו של חבל הארץ באוקראינה שבו מתנהלת המלחמה בין הלאומנים האוקראינים והתומכים במדינת החסות שאותה מנסה להקים רוסיה בחבל ארץ זה. האירועים מתרחשים בשנים 2014 ו-2015, ומחלקים את הסרט ל-13 פרקים שבהם יש מידה לא מבוטלת של אכזריות גרוטסקית. המלחמה מספקת שפע של דימויים על הגבול של המציאות, ולוזניצה מדגיש זאת בפתיחה וסיום שיוצרים טשטוש מכוון בין צילומי הסרט ופעולות הלחימה. אולי לא הישג משמעותי כמו "נפש עדינה" אך בכל זאת סרט ראוי ביותר.

אלגוריה דתית-מעמדית: "לזרו השמח"

"לזרו השמח" (Happy as Lazzaro), סרטה של הבמאית האיטלקיה הבולטת אליצ'ה רורוואכר זכה בפרס התסריט בפסטיבל קאן האחרון. חלקו הראשון מתרחש לפני עשורים ספורים והוא מציג אריסים העובדים בקטיפת עלי טבק בשירותה של מרקיזה. האנכרוניזם המעמדי נקשר למעשה פשע אבל גם לדמותו התמימה והטהורה של לזרו (כלומר, לזרוס או בעברית - אליעזר) שנושאת תפקיד מרכזי באלגוריה הדתית-מעמדית המוצגת. החצי הראשון דורש מעט סבלנות, אבל שינוי הכיוון בנקודת האמצע טוען את מה שבא קודם ובוודאי את מה שקורה לאחר מכן במשמעויות הראויות לעיון מעמיק. הסרט מזכיר עבודות גדולות של הקולנוע האיטלקי של שנות ה-60 וה-70 – בעיקר את "קבקבי העץ" של ארמנו אולמי (בחלק הראשון) ואת "תאורמה" של פייר פאולו פאוליני (בחלקו השני). סרט פסטיבלים במובן הטוב של המילה.

טריפ רע בקטע טוב: "קליימקס"

סרטיו של הבמאי הארגנטינאי-צרפתי גספר נואה מאתגרים גם את הצופים הנכונים לחוויות לא פשוטות. העיסוק שלו באלימות, אכזריות או חוויות סף קיצוניות מלווה באסתטיקה קולנועית מסוגננת ואגרסיבית המערערת את החיץ בין הצופה למסך. סרטו האחרון, "קליימקס" (Climax), כמעט נטול עלילה במובן המקובל. הוא מציג חבורת רקדנים רב גזעית בצרפת של שנות ה-90. לאחר סצנת ריקוד נהדרת בפתיחת הסרט העניינים מתחילים להסתבך כאשר הם שותים סנגריה מהולה בסמים רבי עוצמה. הטריפ הרע של הדמויות הופך לסרט שמספק חוויה חושית של טריפ רע – מצלמה הפוכה, תנועה תזזיתית איבוד רסן מיני ואלים, ומוזיקה שנותנת בראש. סרט המיועד לקהל שיודע למה הוא נכנס ושיש לו סיכוי ליהנות (אם זו המילה הנכונה) מסוג קולנוע קיצוני זה.