הפסקתי לקרוא לו "הגרוש שלי". זה פוגעני

אבא של הבן שלי מעולם לא היה ומעולם לא יהיה "הפרוד שלי" וגם לא "הגרוש שלי". זאת, למרות שנפרדנו כבר לפני תשע שנים ולמרות שפעם, בחיים אחרים, היינו זוג כמעט 13 שנים. אני לא בוחרת לכנות אותו כך וגם לא להתייחס אליו כך. זו בעיניי זכותי וגם חובתי כלפי הבן שלנו. הוא יהיה תמיד ולפני הכול בן אדם. הוא גם יהיה מעתה ועד עולם האבא המסור של הבן האהוב שלי, השותף שלי לתפקיד הכי חשוב בחיי - ההורות.

בדיוק כפי שהפסיקו להשתמש בכינויים רבים שפעם נחשבו מקובלים ואז הפכו לטאבו, כך אני מקווה שבעתיד הקרוב הכינוי "הגרוש/ה שלי" יהיה מוקצה מחמת המיאוס. באנגלית, לדוגמה, אין שימוש בכינוי הזה. לבן שלי אני מסבירה שמילים חשובות, מילים יכולות להכאיב ומילים יכולות לרפא, הן יכולות לפרק והן יכולות לבנות. עובדה היא שכל המילים בשפה העברית שמתארות מערכות יחסים הן מילים עם הקשרים חיוביים. כמובן שאנחנו אוהבים מאוד גם להוסיף שמות חיבה כמו: מתוק, מאמי, ממוש. הכול מילים כל כך חיוביות ומקרבות. אז איך הגיחו לעולם הזה המילים גרוש ופרוד, ולמה למען השם שנסכים להשתמש במילים הללו?

פעם, בחיים אחרים, היינו זוג. אבל זה לא אומר שעליי להמשיך לכנותו בכינוי מאוס כמו "הגרוש שלי"(צילום: Shutterstock)

מילא לתאר את הפעולה של סיום הנישואים בשם שלילי כמו גירושים, אבל להמשיך לכנות בן אדם באופן עקבי במשך שנים בכינוי שמשמעותו הפרדה, גירוש ונתק? למה זה אמור להיות בסדר? עבורי לפחות, זה ממש לא. את האדם החשוב בחייו של בני אני לא מתכוונת לכנות במשך שנים בשם שמייצג הפרדה וניתוק. ומה לגבי ילדים להורים שהתגרשו ומסתדרים ביניהם? מדוע הם צריכים לשמוע את הוריהם מכנים אחד את השני בכינויים המפרידים האלה?

זאת הסיבה שבנוכחות בני לעולם לא אכנה כך את אביו. בעיניי זה צורם מאוד. תאמרו "זה המצב וצריך להסתדר איתו. גם אנחנו הבוגרים וגם הילדים", אבל אני אומרת - לא, זה ממש לא המצב. סיום הזוגיות זה המצב, איך אנחנו בוחרים להתייחס למצב הזה, איך אנחנו בוחרים להתייחס אחד לשני וגם איך אנחנו בוחרים לכנות את המצב הזה ולכנות אחד את השני - זו כבר בחירה. בחירה שמושפעת מנורמות חברתיות וחוקים, אך היא גם חופשית ואישית.

בעלי לשעבר, אשתי לשעבר, בן זוגי לשעבר, אולי זה טוב יותר? כן, בעיניי זה כבר הרבה יותר טוב. הרי אלו מילים חיוביות. פעם העדפתי ובחרתי להשתמש במינוח הזה בעת הצורך, אבל אז הבנתי שגם זה לא מתאים. למה? כי נכון שהיינו פעם בני זוג, אבל אז נפרדנו. זהו. הזוגיות הסתיימה. האם גם בגיל 95 נמשיך להגדיר את עצמנו ביחס לזוגיות שהייתה לנו לפני 60 שנים? האם לא ניתן בעולם המושגים שלנו להיפרד באמת וסופית מהאדם השני?

להיפרד לעומק מהאדם השני משמעותו להבין שהזוגיות הסתיימה. אך כשיש ילדים ומערכת יחסים הורית, הפרידה היא מהקשר הזוגי ולא מהאדם עצמו. לכן חשוב להגדיר את מערכת היחסים מחדש בלי קשר לפרידה שהייתה ובלי קשר לזוגיות שהייתה. הזוגיות נשארת בהיסטוריה, במקום בו היא שייכת וכך כל הגדרות התפקיד והכינויים שקשורים אליה. כדי לתת תוקף ולחזק את מערכת היחסים החדשה, כדאי לבחור כינוי מתאים וחיובי. אני בוחרת הכי פשוט, בשמו ובעת הצורך בגוף שלישי בכינוי "האבא של בני". מה הבחירה שלכם?

אילת אופר היא מנחת המיני-קורס "3 צעדי בסיס להתגבר על פרידה", הדרכות ממוקדות על איך להתגבר על פרידה וגירושים ולהצליח לשחרר