"חגורת הצניעות" האורתודוכסית: מאיפה הגיע כיסוי הראש
בניגוד למה שמנסים ללמד אותנו, לא נמצאת בתורה דרישה שאישה תכסה את שיער ראשה. המקום היחיד שבו מתואר איסוף שיער הראש הנשי הוא "חוק האישה הסוטה" שנחשדה בניאוף, מה שמלמד כי איסוף שיער הראש קשור לשמירה על נאמנות מינית
תחנת האוטובוס שלי
בכל בוקר, בשעה שאני ממתינה לאוטובוס, אני מתבוננת בכיסויי הראש של הנשים הדתיות בשכונתי. גבוהים, שופעי בד, ממש כתרים צבעוניים; הכי הרחוק מהמטפחות דמויות השק של דור האימהות שלנו. כאילו כל אחת מהן יצאה מהציור "נערה עם עגיל פנינה" של ורמיר.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
מנקודת מבט של אישה פמיניסטית גלויית ראש, המתקנאה לרגעים בשפעת כיסויי הראש של חברותיה (אין אישה מתקנאת אלא בטורבן חברתה) - אני רוצה להציע התבוננות היסטורית חדשה וגם מפרגנת על טורבני חברותיי.
נשים כחוֹמוֹת או נשים פרוּצוֹת?
השבת, בהפטרה, תשוב "ציון" ותלבש את דמות האישה העצובה והנבגדת, ותבכה לבעלה -אלוהיה (ישעיהו מ"ט, י"ד): "וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה' וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי". ואלוהים יעטה בפעם זו את דמות הגבר המגונן והמנחם, ויתהה לנוכח דמעות רעייתו: "הֵן עַל כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ חוֹמֹתַיִךְ נֶגְדִּי תָּמִיד".
היסטוריוניות יעסקו בשאלה לאלו חומות מרמז הנביא, והאם היו באותה עת חומות לירושלים, תוך שהן נעזרות בפסוק זה על מנת לתארך את הנבואה. ואילו אני מבקשת להפנות את תשומת הלב לקשר העתיק בין נשים נכבדות לחומות העיר, ובין כתר "חומות העיר" לכיסוי הראש הנשי של שכנותיי.
חומות בתולות ודלתות פרוצות
את הקשר בין אישה לחומת עיר מציירת מגילת שיר השירים, המשמיעה לקראת חתימתה את קולם של האחים הדואגים לשדך את אחותם (שיר השירים ח', ח'-ט'): "אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ. מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחֹתֵנוּ בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר בָּהּ? אִם חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף וְאִם דֶּלֶת הִיא נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז".
בהמשך הדברים מתלבטים האחים בין שני דימויים אפשרים לאחותם: האם היא "חומה" או "דלת", הם שואלים את עצמם - ומציעים שיטת טיפול לכל מצב. אם תהינו ביחס לדימויים, בא האבן עזרא לעזרתנו ומפרש: "אם חומה היא - אם שמרה את עצמה והיא בתולה, נבנה עליה טירת כסף... כדי שיהיה לה כבוד... ואם דלת היא - שכבר נפתחה..."
כן, האחים שואלים את עצמם האם אחותם שמרה על בתוליה כחומה בצורה ועל כן זכאית לעיטור "טירת כסף", או שיש לנהוג בה מנהג פרוצה ולהסתיר מפני החתן המיועד את מעלליה בעזרת "לוח ארז".
אם נקשור בין חומת ציון בישעיהו, לחומת האחות בשיר השירים - נלמד שלא בחומה אמיתית עסקינן, ואין לחפשה בממצאים ארכיאולוגיים ולתארך בעזרתה נבואות. "חומה" הוא תואר כבוד לאישה. "חומה בצורה" מציינת אישה נאמנה, השומרת על עצמה ואינה מאפשרת לפרוץ אותה. אלוהים של ישעיהו אומר לציון: "חומותייך נגדי תמיד". כלומר, אני זוכר כמה את נאמנה לי, ועל כן לא אעזבך.
כתמיד, האלות הגדולות
הכול מתחיל בערש התרבות, באלות הגדולות, שחבשו כתרים לראשיהן. בשעה שאיננה (Inanna) יורדת לשאול היא לוקחת איתה את כוחותיה, סימני המלכות שלה, שיופשטו ממנה במטרה ליטול ממנה את כוחותיה. ראשון למלבושי הכוח שלה הוא "מצנפת הנזר הטהור".
אם נתבונן בפסלים ובתבליטים של אלות ונשים נכבדות מתקופות שונות, בכל אזור בבל, נראה שעל רבים מהראשים מונח כתר עצום ממדים בצורת חומות עיר. פרופ' נורית כנען-קידר מציעה: "מקורן של מערכות התכשיטים הנרחבות האלה... בתפיסות פולחניות, אשר מאוחר יותר תורגמו לתפיסות טקסיות ויום-יומיות..."
ובמילים אחרות: נזריהן של הנשים ושאר עיטורי הראש שלהן, הם גלגולים של כתר האלות. נשים נכבדות נהגו במודע או שלא במודע כמנהג האלות (ולאחריהן המלכות), ועטו על ראשיהן מצנפות-כתרים, רבים מהם בצורת חומות עיר.
מהאלות אל התרבות הפטריארכלית
התרבות הפטריארכלית, תרבות מורדוך וממשיכי דרכו, שהכניעו את האלות הגדולות, ביקשו לשלוח את הנשים בדרכן אל "השאול" ללא כתרי מלכות בראשיהן. אלא שבמקום להסיר את כתרי המלכות, הטורבנים והמצנפות, הם שינו את משמעותם והפכו אותם לסמל לנחיתות נשית.
כפי שכוחם של שמשון ואבשלום בשערם הארוך - גם כוחה של לילית, וכוחן של הנשים בשערן הארוך והפראי שאותו קישטו בשלל כתרים ומצנפות. ייתכן שכתר החומות על ראשיהן של האלות והנשים הנכבדות, יסודו בהבנה שהן מגינות העיר. את תואר הכבוד הזה המירה הפטריארכיה בהפיכת הכתר לסמל של נחיתות וכניעה.
במובן זה הופכת החומה הנשית מתיאור יכולת ההגנה של האלה, לחגורת צניעות על בתוליה של האישה שהוכנעה. הפטריארכיה ציוותה עלינו, הנשים, לאסוף את השיער הפרוע ולהצניעו. העטרות והצניפים הפכו למכסי ומכחישי הכוח הנשי.
ובחזרה למִקרא
בניגוד למה שמנסים ללמד אותנו, לא נמצאת בתורה דרישה שאישה תכסה את שיער ראשה. זה אפילו לא מתואר כנורמה. זה פשוט לא שם. המקום היחיד שבו מתואר איסוף שיער הראש הנשי הוא "חוק האישה הסוטה" - אישה שנחשדת על ידי בעלה בניאוף. כחלק מטקס הבדיקה וההשפלה של אישה זו, פורעים את שיער ראשה (במדבר ה', י"ח): "וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה' וּפָרַע אֶת ראשׁ הָאִשָּׁה". ומכאן נלמד שקודם לכן הוא היה אסוף, וכך דרכן של נשים כשרות.
זהו, זה הכול. מכאן לומדים בדורות מאוחרים יותר על חובת כיסוי ראש לנשים. מיקום המנהג בדין האישה שנחשדה בניאוף, יכול ללמד שאיסוף שיער הראש קשור לשמירה על נאמנות מינית, והוא כבר היפוכו של הנזר ושל חומות העיר על ראש האלה.
ירושלים של זהב
בניסיון לפרש מופעים של כתרים בצורת חומות עיר המעטרים ראשי דמויות נשים בעולם העתיק, קשר פרופ' שלום פאול בין הכתרים ל"ירושלים של זהב" שעשה רבי עקיבא לאשתו.
לא שרשרת ולא סיכה בדש הבגד (כפי שמקובל למכור כיום בחנויות תכשיטים); "ירושלים של זהב" הוא כתר בצורת חומות עיר.
חידה תרבותית
האם רבי עקיבא העניק את כתר "ירושלים של זהב" לאשתו במטרה לציין שהיא הייתה לו "כחומה" במובן זה ששמרה על נאמנות מינית לגבר שנעדר מביתו במשך 24 שנים - או שבמתנה זו ביקש להבהיר: "שלי ושלכם שלה הוא". היא מגינת העיר שלנו, היא שומרת חומות התורה, ונותנת החסות האמיתית לכל 24 אלף התלמידים שנמצאים תחת חופתו התורנית של רבי עקיבא.
בחזרה לתחנת האוטובוס
האם שכנותיי שהחלו בשנים האחרונות להתקשט בטורבנים גדולים וצבעוניים, מספרות סיפור יהודי-נשי חדש? האם מצנפות הראש שלהן מצליחות לאחוז את החבל משתי קצותיו – לקבל את דין הפטריארכיה ולמרוד בו?
האם הן שבות והופכות את כיסויי הראש מסמל של כניעה לסמלן של האלות הגדולות, ומבהירות ששוב המושכות (גם) בידיים שלהן? כיסויי הראש שלהן כל כך יפים ואף אירוטיים, ובלי ספק משדרים עוצמה נשית. האם אפשר לראות בטורבנים החדשים סמל למהפכה?
ובבית המדרש של הטוקבקים
"נראה שאת די מפוכחת... למה את עדיין דתייה?" כך כתבה לי בשבוע שעבר טוקבקיסטית מפרגנת. בסרטון אני מנסה להשיב לה, ובאותה הזדמנות גם לספר לרב שטרן ולמאתיים הרבנים שתמכו בו, על המשפחה המופלאה שהקימו חבריי רובי גת ואיציק שארף.
לכל הטורים של רוחמה וייס
שבת שלום!
