בריאן ווילסון בישראל: הופעה למאוהבים

בריאן ווילסון היה בן 24 כשהתחיל לעבוד על היצירה שכינה "סימפוניית בן-עשרה לאלוהים". היצירה, SMiLE, נגנזה בשעתה, אבל באותה תקופה נדמה היה שווילסון באמת מצליח להביא את התחכום של בטהובן לחופים הזהובים של קליפורניה באמצעות היצירות המרובדות והיפהפיות שכתב ללהקתו, הביץ' בויז. 

בריאן ווילסון על פסנתר הכנף הלבן(צילום: עידו ארז)

עוד ביקורות בערוץ המוזיקה:

אלאניס מוריסט בארץ: כמה אירוני שלא שמעו טוב

אוזי אוסבורן בישראל: אגדה על הבמה

רינגו סטאר בישראל: לא הנוסטלגיה שציפינו לה

חלפה יותר מחצי מאה מאז אותה סימפוניה, 60 שנה מאז הפעם האחרונה שהם היו בויז, ומבין שלושת האחים לבית ווילסון שבלהקה, רק בריאן נותר בחיים. אבל האווירה השמשית והמרקידה של שירי הביץ' בויז לא מתעמעמת עם השנים.

(צילום: עידו ארז)

לפני שנתיים הוא הגיע לכאן לראשונה, להופעה באמפי פארק רעננה במסגרת חגיגות ה-50 לאלבום המופת Pet Sounds. ווילסון, אדם לא צעיר ולא בריא, הפתיע כששב תוך שנתיים להופיע אצלנו. אל פסנתר הכנף הלבן הגיע בסיוע שני עוזרים והליכון, ומיד פתח את ההופעה באקורד מז'ורי עם הלהיט California Girls העולץ.

לצדו של ווילסון, כאז כן עכשיו, נמצא אל ג'ארדין, חבר ילדות וחברו לביץ' בויז. הוא ניהל את העניינים, סימן לנגנים ושר סולו במחרוזת להיטי "בנות ומכוניות" של הלהקה: I Get Around, Shut Down ו-Little Deuce Coup. למרבה השמחה, גם הפעם הביא עימו את בנו מת'יו ג'ארדין, ששר לצד ווילסון ומילא את מקומו בקולות הגבוהים של יצירותיו.

לאורך ההופעה ישב ווילסון בן ה-76 במרכז העניינים, אך נדמה כבוי. כשלא שר, הוא ישב ובהה, מרופד היטב מכל כיוון בנגנים מצוינים והרמוניות יפות ולעיתים מעמעמות, שעזרו לשמר מעט מן המושלמות של גירסאות המקור.

ווילסון עם חבורת הנגנים המוכשרת שמלווה אותו(צילום: עידו ארז)

קשה לבחור פייבוריטים בין להיטי מופת כה רבים של הביץ' בויז, אך לשמחתי הפרטית באמצע ההופעה הבליחו שתיים מהפנינים הבוהקות ביותר בזו אחר זו: Darlin משנת 1967, שבה חברו התאורה והסאונד בהופעה להתפרצות של שמחה ו-Free Flow הפסיכדלי משנת 1971, שכתב דווקא אחיו של ווילסון, קרל (וזכה לתחייה כשנכלל בפסקול הסרט "כמעט מפורסמים").

כאן בהופעה שר אותו בלונדי צ'פלין, זמר ונגן דרום אפריקאי שהופיע גם עם הביץ' בויז וגם עם הרולינג סטונס. צ'פלין בן ה-67 הביא להופעה אנרגיית דיסטורשן נוסח קית' ריצ'רדס, כולל סולואים, עינטוזים ותופי מרים, כשרפרף סביב ווילסון הקפוא והכניס אדג' למתיקות הפופית.

הכניסה הדרמטית של ווילסון לבמה(צילום: עידו ארז)

קולו של אל ג'ארדין כמעט שלא השתנה כשביצע את Sloop John B, השיר שביצע גם ב-Pet Sounds, ולקראת השיר הבא הכריז ווילסון: "אם מישהו כאן מאוהב, השיר הזה הוא בשבילכם". ואז פצח ב-God Only Knows, שעל יופיו אין צורך להכביר מילים.

אחרי הקטע האינסטרומנטלי Pet Sounds עלה שוב המופע הילוך כשווילסון פתח בלי הודעה מוקדמת ב-Good Vibrations, יצירה שהקלילות שלה מכסה על מורכבות הרמונית ותלי תילים של צלילים.

(צילום: עידו ארז)

(צילום: עידו ארז)

ההדרן נפתח עם Help Me Rhonda ו"ברברה אן" שזכו להשתתפות פעילה של הקהל המפזז. אחריהם עלה להתארח הביץ' בוי הפרטי שלנו, דני סנדרסון, שברבות מיצירותיו, מ"בואי מותק" ועד "שיר הגלשן", ניכרת השפעה מפופ הסיקסטיז האמריקני. יחד עם ווילסון וג'ארדין הוא ביצע את Surfing USA ואת Fun Fun Fun.

בניגוד למופע ברעננה, שהסתיים בשיר Fun Fun Fun, הפעם ביצע ווילסון לסיום את שיר הסולו שלו Love And Mercy היפהפה, וכל חברי להקתו סייעו בהרמוניות. "אהבה וחסד הם כל מה שאתם צריכים הלילה", שלח אותנו ווילסון אל הערב המהביל, "אהבה וחסד לכם ולחבריכם". כך הוא העניק לנו צידה רוחנית לדרך, אם נזכה להתראות איתו בפעם השלישית ואם לאו.