בחיים לא אבין אנשים שנפרדים ולא מתאבלים
תמיד תהיתי לעצמי איך הם עושים את זה. בן אדם שחלקת אתו רגעים חד-פעמיים, שעשית לו אווירון של ביס מלבי לתוך הפה, שהסתכלת עליו ישן ונשבעת שהוא הדבר הכי יפה שאלוהים יצר, וזהו? אתה אמור להמשיך הלאה כאילו העולם שלך לא עבר עכשיו רעידת אדמה?
ניסיתי להתמקד בנקודה על גבי הקיר ותהיתי לעצמי כמה זמן ייקח עד שהפסיכולוגית תעיר לי שאני לא יוצרת איתה קשר עין. שבע שניות הספיקו לזה. להסתכל למישהו בעיניים תמיד נתפס בעיניי כמשהו אינטימי נורא, והרי אינטימיות ואני נמצאות בהפרדת כוחות כבר לא מעט זמן.
המפגש עסק במשברים שחוויתי עד היום ובניסיון להבין מה הוביל אליהם, כאשר כולם חוץ מאחד היו קשורים בפרידות רומנטיות. כל אחת ממערכות היחסים שלי לא ארכה יותר מחצי שנה, אך את כולן כאבתי כפליים. בסוף כל אחת מהן בכיתי את המיטב שבמאגר דמעותיי, ויכולתי להישבע שמישהו כיבה את השמש או לכל הפחות חסם את רוב קרניה בפניי, אך הפסיכולוגית גנזה זאת והודיעה בהחלטיות שכל זה נבע משגיאות מחשבתיות שעשיתי.
לדבריה פרידות מתרחשות, אהבות נגמרות וזה לא אומר שהעולם כולו קרס. בגדול, היא טענה שכל שיברונות הלב הטרגיים הללו והעצב שהגיע אחריהם לא היו אלא מציאות מדומה שאני יצרתי לעצמי, ושהם היו יכולים להימנע אם רק הייתי מבינה שפרידות הן חלק מהחיים, ושהן בטח לא מעידות עליי דבר. הסתכלתי עליה המומה, והפעם הבטתי ישר בלי להסס. כל חיי הפכו פתאום לפרדוקס. זה נגד כמעט את כל הדברים בהם האמנתי.
לאהוב זה לכאוב
מאז שהייתי קטנה, הספרים שבהם טמנתי ראשי והסרטים שבהם צפיתי הצביעו על כך שאהבה היא הדבר העיקרי ששווה לחיות עבורו, ואכן כך הרגשתי בכל פעם שקשר רומנטי החל להבשיל לו - שהחיים לפתע הפכו נסבלים יותר, שקל יותר לנשום. האין זה לגיטימי שברגע שזה ייגמר ארגיש כאילו הוציאו את כל האוויר מן החדר? זה לא אומר שאני לגמרי טועה, זה פשוט אומר שאני מאוהבת.
הסופר יואב בלום הצליח לנסח זאת בצורה המדויקת ביותר: "אהבה, אני חושב, היא רגש שמאוד קשה למדוד. אנחנו מרגישים אותו לעיתים כל כך נדירות ואנחנו נסחפים לתוכו בצורה כל כך טוטאלית שאנחנו אף פעם לא מצליחים באמת להגדיר לעצמנו עד כמה אנחנו רוצים וצריכים ואוהבים מישהו. וזה בסדר, יש דברים בעולם שלא אמורים להימדד. געגוע, לעומת זאת, הוא רגש ברור הרבה יותר. לפי מידת הגעגוע אנחנו יכולים לדעת עד כמה אהבנו את מי שנעלם לנו".
אף פעם לא הצלחתי להבין את האנשים האלה שמחליטים להיפרד ולא כואבים, מתגעגעים או מתאבלים אפילו מעט. הם בסדר, כל כך בסדר, רובוטים שדבר לא השתנה בחייהם. תמיד תהיתי לעצמי איך הם עושים את זה. בן אדם שחלקת אתו רגעים חד-פעמיים, שעשית לו אווירון של ביס מלבי לתוך הפה, שהסתכלת עליו ישן ונשבעת שהוא הדבר הכי יפה שאלוהים יצר, וזהו? אתה אמור להמשיך הלאה כאילו העולם שלך לא עבר עכשיו סוג של רעידת אדמה?
האם אי פעם אוכל לתת למישהו שאהבתי ללכת בלי להתפרק לרסיסים בלתי נראים תוך כדי? כי אם סיומה של אהבה לא מותירה או משנה בנו דבר, מה היא הייתה בעצם? כנראה שלא אהבה אמתית. נתתי את ליבי מעט מאוד פעמים, מעט מדי ואפילו פחות מכך נתנו לי את הלב בחזרה, אבל לפחות זכיתי להרגיש.
אינני חדלה מלשאול ועל כן אסיים בזאת - מה עדיף: לדעת אהבה אמתית או לדעת לב שבור? פרויד היקר, עד עכשיו למדתי שאם ברצוני לזכות באפשרות הראשונה, אין מנוס מלהעמיד את עצמי בפני האפשרות השנייה. הרגשות הללו אומנם משליכים אותי בכל פעם למעמקי נפשי המיוסרת, אך זהו אינו גיהינום נצחי. יום אחד הלב לא יישבר עוד. אולי מתישהו אלמד להקיף עצמי בזכוכית חוסמת, ואף אחד לא ייבהל כשיגלה שהלב שלי בצבע מתכת.
